מאריי פרהיה: "בשלב מסוים צריך לשכוח את הקהל"

החל מרביעי הקרוב יתארח בפילהרמונית הפסנתרן הנפלא מאריי פרהיה (Murray Perahia), בתפקיד כפול של מנצח ופסנתרן. פרהיה ינצח מהמקלדת על קונצ'רטי של באך ושל מוצרט, ובנוסף ינצח מדוכן המנצחים על עיבוד תזמורתי יוצא דופן ל"גרנד דואו" של שוברט. יצירה זו חוברה במקור לפסנתר בארבע ידיים, ותוזמרה במאה ה-19 ע"י הכנר הנודע יוזף יואכים. זו תהיה הופעתו הראשונה של פרהיה כמנצח עם הפילהרמונית, לאחר קונצרטים רבים שבהם הופיע איתה כסולן. הופעתו כאן מעוררת ציפיות גבוהות במיוחד: הוא נחשב לאחד מהפסנתרנים הגדולים בעולם, ונגינתו מאופיינת ברכות, בעומק ובהבנה סגנונית יוצאות דופן.

לפרהיה קשר עמוק וארוך לישראל. הוא נולד בניו-יורק לפני 65 שנה, למשפחה יהודית שמוצאה מסלוניקי ביוון. שם המשפחה שלו אמור בכלל להיכתב "פרחיה", ומקורו הוא מימי בית שני (יהושע בן פרחיה היה נשיא הסנהדרין).

"אבא שלי ברח מיוון לארה"ב ב-1935", אומר פרחיה בראיון בלעדי ל"גלובס". "היה לו מזל שהוא הצליח לצאת משם בזמן. בבית דיברו לאדינו, ושמרו על אורח חיים יהודי אדוק. אבי היה פעיל מאוד בבית הכנסת הספרדי בברונקס, ואני עצמי גדלתי כנער דתי עד גיל 15. הלכתי לבית ספר רגיל, אבל בשבתות הייתי הולך עם המשפחה לבית הכנסת. בגיל 15 התחלתי לשאול שאלות, ובסופו של דבר התרחקתי מהדת לחלוטין. אבל אני שמח שלדת היה חלק בילדות שלי, כי היא פיתחה בי את הכבוד לדברים רוחניים. בסופו של דבר, הדת היא הרקע של המוזיקה. הרי אי אפשר להבין את המוזיקה של באך ודומיו בלי להבין מהי אמונה".

פרהיה התחיל לנגן בפסנתר בגיל ארבע, ואת לימודי המוזיקה עשה במאנס קולג' בניו-יורק. הקריירה שלו התחילה לנסוק בשנת 1972, לאחר שזכה בתחרות הפסנתר של לידס. בעקבות הזכייה עבר להתגורר באנגליה, שבה הוא חי עד היום. "החיים המוקדמים שלי היו בניו-יורק, וב-30 השנים האחרונות הבית הוא לונדון", הוא מספר. הוא נשוי לאישה אנגליה, ואב לשני בנים בוגרים.

נמנע מפוליטיקה

הקשר של פרהיה עם הפילהרמונית הישראלית החל אחרי זכייתו בתחרות בלידס לפני כ-30 שנה, וכלל הופעות רבות והקלטות לאורך השנים. הקשר התהדק עוד יותר כשבנו הבכור החליט להתגייס לצה"ל לפני כעשור. "הוא היה חייל קרבי בנח"ל, והיה מאוד מסור לישראל. הימצאותו בארץ גרמה לי לחשוב שאולי אוכל להקדיש לישראל יותר זמן, והסכמתי לקבל על עצמי את המינוי לנשיא המרכז למוזיקה בירושלים".

לאחר שחרורו חזר הבן ללונדון והפך לאיש עסקים. הבן השני לא התגייס, אך מגיע לישראל הרבה ("הוא רוצה להיות קומיקאי סטנד-אפ", אומר פרהיה. "בחור אמיץ").

למרות הקשר שלך לישראל אתה לא מרבה להביע דעות פוליטיות.

"אני לא אדם פוליטי, ולא רוצה לנצל לרעה את העמדה שלי כדי להביע דעות פוליטיות. אני גם לא יודע מספיק כדי להביע דעה בעניינים האלו. ברירת המחדל שלי תהיה להגן על ישראל, אבל לא תמיד אני יכול לעשות זאת.

לדוגמה, קשה להגן על מדיניות ההתנחלויות. אני מאמין שחייבת להיות מדינה יהודית, והייתי רוצה לראות אותה חיה בשלום עם שכניה".

בהופעות הקרובות שלך עם הפילהרמונית תנצח על עיבוד תזמורתי ל"גרנד-דואו" של שוברט. זו יצירה מאוד נדירה באולמות הקונצרטים.

"זו אכן יצירה שממעטים לבצע בקונצרטים. המוזיקולוג דונלד טובי כתב על התיזמור של יואכים שזוהי 'הסימפוניה הכי חשובה ששוברט לא כתב'. זו יצירה יוצאת דופן, שכתובה בארבעה פרקים ואורכה כמעט 45 דקות. היא נכתבה במקור לפסנתר בארבע ידיים, אבל באופי שלה היא יצירה תזמורתית. התזמור של יוזף יואכים נפלא, כי בכל פעם שיש חזרה על נושא הוא משנה צבע ע"י החלפת כלי".

אתה מרגיש נוח עם שרביט באותה מידה שאתה מרגיש נוח להוביל תזמורת מהפסנתר?

"לא. אמנם למדתי ניצוח וניצחתי על תזמורות, אבל אני לא מנצח מקצועי. אני גם לא מתכוון להפוך להיות כזה. יצא לי לנצח לא מעט, אבל אני עדיין מרגיש הרבה יותר ביטחון מאחורי מקלדת הפסנתר מאשר על דוכן המנצח".

- אז למה בכלל לנצח?

"כי אני נהנה לעבוד עם עוד מוזיקאים ולא רק לבד על הפסנתר. זה נותן עוד גישות ועוד רעיונות, ופותח הרבה יותר אפשרויות".

ועם זאת, אתה כמעט לא מופיע בשנים האחרונות עם הרכבים קאמריים.

"זה באמת חבל. בעבר דווקא ניגנתי הרבה מוזיקה קאמרית. כיום זה קורה הרבה פחות, כי אני עסוק מדי בנגינה סולנית".

מזוהה עם הקלאסיקנים

למעט ההזדמנות לשמוע אותו בקונצרטים, פרהיה מספר כי חברת "סוני" הוציאה בשבועות האחרונים מהדורה מוגבלת הכוללת את כל ביצועיו המוקלטים בחברה זו. האלבום כולל 68 דיסקים, ביניהם כאלו הכוללים הקלטות אנלוגיות ישנות ששופצו ומופיעות באלבום לראשונה. עוד יש בו חמישה אלבומיD.V.D, שגם בהם חומר שטרם פורסם בעבר. "לאלבום קוראים'40 השנים הראשונות'", הוא מחייך.

- לאחרונה נדמה שעולם הפסנתרנות נשלט ע"י צעירים ממזרח אסיה. זה נכון?

"כן, ואני מאוד שמח על מה שקורה שם. בסין ובקוריאה יש התלהבות נפלאה מהמוזיקה. כשאני נותן שם כיתות אמן אני רואה המון אנשים, רובם צעירים, שמגלים עניין עצום בנגינה.

"זה נכון גם לארה"ב - נתתי לאחרונה כיתת אמן בג'וליארד, וגם שם רובם סינים וקוריאנים. הם עובדים קשה ומסורים מאוד.

"מה שכן, הרבה מהם צריכים ללמוד שיש במוזיקה יותר מאשר רק טכניקה. הם צריכים עדיין להכיר את המסורת המערבית. אני לא מדבר על קוקה-קולה והמבורגרים, אלא על האזורים העמוקים של התרבות המערבית".

- מה דעתך על תופעה פסנתרנית כמו לאנג לאנג?

"הוא מאוד מרשים, אבל צריך עוד להתפתח. אני לא אוהב את שפת הגוף המוגזמת שלו. לאנג לאנג תופס את עצמו כ'אנטרטיינר', ורוצה שהקהל יאהב אותו. לדעתי זו שגיאה. בשלב מסוים צריך לשכוח את הקהל ולהתמקד ברגשות של המלחין. זו טעות לנסות לשעשע את הקהל ולפנות למכנה המשותף הנמוך. כשאתה מנסה לענג, אתה מחמיץ את הצד התת-מודע של המוזיקה, שאנשים מתחברים אליו גם אם הם אינם מבינים אותו.

ארתור רובינשטיין, לדוגמה, ניגן כמו ספינקס אבל הצליח לרגש. אני מאמין שגם לאנג לאנג ישתנה עם הזמן, והאמת היא שזה כבר מתחיל לקרות אצלו. בגיל מסוים כבר אין ברירה", הוא צוחק. "הגוף כבר לא מספיק גמיש לכל התנועות האלו".

- אם כבר מדברים, בזמנו התעוררה דאגה לקריירה שלך בעקבות בעיות רפואיות.

"נכון. היה לי סיבוך ביד בעקבות זיהום, וזה הטריד אותי עד לפני שנתיים. לשמחתי זה מאחוריי".

- אתה מזוהה עם הקלאסיקנים - מוצרט, בטהובן, שוברט, שופן. יש לזה סיבה?

"העניין שלי בקלאסיקנים התחיל כבר בילדות המוקדמת. מאוחר יותר התעניינתי גם במלחינים מודרניים, אבל אז גיליתי שאני זקוק לבסיס של טונאליות כדי להתחבר למוזיקה.

"לאחר מכן, בהשפעת ולדימיר הורוביץ, עסקתי תקופה גם ביצירות וירטואוזיות של ליסט, רחמנינוב ודומיהם. הורוביץ טען ש'אם אתה רוצה להיות יותר מווירטואוז, קודם כל אתה צריך להיות וירטואוז'. אבל לא נשארתי שם הרבה, ודי מהר חזרתי אל מה שגדלתי עליו. "הוספתי לרפרטואר רק את באך".

מאריי פרהיה

נולד ב: ניו-יורק בשנת 1947 (בן 65). כיום מתגורר בלונדון. הוריו היו יהודים-ספרדים שהיגרו לארה"ב מיוון לפני מלחמת העולם השנייה

מצב משפחתי: נשוי 2 בנים בוגרים

הישגים בולטים: זוכה תחרות הפסנתר בלידס בשנת 1972

הקליט יותר מ-60 אלבומים, שעל חלקם זכה בפרסי גראמי

בעל תארי ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת לידס ומאוניברסיטת דיוק

קיבל תואר אביר ממלכת אנגליה בשנת 2004

השנה (2012) נבחר כזוכה בקטגוריית הביצוע בפסנתר של המגזין היוקרתי "גרמופון"

מופיע בקביעות כסולן עם התזמורות המובילות בעולם. בין היתר כיהן כ"פסנתרן הבית" בפילהרמונית של ברלין

עוד משהו: שורשי משפחתו נטועים בימי בית שני (יהושע בן פרחיה היה נשיא הסנהדרין)

ועוד משהו: לאשתו יש דירה במגדלי אקירוב בת"א, שבה מתגוררים בני הזוג כשהם מבקרים בארץ