העולם שבו אין ביבי, ימין, שמאל, כלכלה או ספורט

בכל יום חמישי בלילה, כבר כמעט 20 שנה, יושבת חבורה לא צעירה של ישראלים במשך 4 שעות, אוכלת ושרה ושותה יין ■ בתוכנית "לילה חי מאוד" של אמנון פאר ברשת ב' יש רק סיפורי מעשיות תלושים מכל זמן והקשר

חצות באולפני רשת ב' בתל-אביב, ואמנון פאר חוגג 19 שנה ו-900 תכניות של "לילה חי מאוד עם אמנון פאר וחברים". האולפן הגדול הומה אדם ויין, וכמויות עצומות של אוכל נערמות על השולחנות בפינה. בצד השני של החדר כעשרה נגנים, ארבעה מהם אקורדיוניסטים. האווירה עליזה.

יש אמנם מיקרופון שמשתלשל- מהתקרה, קיר זכוכית שמאחוריו יושבים אנשים מול קונסולות ואיש אחד גבוה, אמנון פאר, שמסתובב עם אוזניות ומנסה להשליט סדר או להפר אותו, אבל לבד מהסממנים האלה דבר לא מרמז על כך שמדובר בתוכנית רדיו. נדמה שהרדיו, כמו שאומרים, הוא רק תירוץ לכל עשרות האנשים שפה להתאסף ולשמוח. וככה כל שבוע מדי יום חמישי. הלילה (אי-אז בתחילת נובמבר) הוא אמנם שידור מיוחד, אבל הוא לא שונה מהותית מ-899 השידורים שקדמו לו.

"לילה חי מאוד" היא סוג של שמורת טבע חיובית כזאת, שבה משתמר לו עדיין מין סוג כזה של ישראליות קדומה. במקום הזה כל משה הוא מוישה, וכל יעקב הוא יענקל'ה; במקום הזה כל משפט שני מתחיל ב"יש לי סיפור קטן על זה", מקום שבו הגברים מצטופפים במרכז החדר סביב שולחן עגול, והנשים יושבות במעגל החיצוני, ליד הקיר, מוחאות כפיים. אחת מהן היא הזמרת המיתולוגית עדנה גורן.

כולם מתלוצצים ביידיש, מספרים בדיחות חצי גסות ושרים במקהלה ניגונים חסידיים וזמירות רוסיות ושירי ארץ ישראל, מוזגים כוס יין, ועוד כוס לחיי המארח ותוכניתו. ארבע שעות נמשכת כל תוכנית של "לילה חי מאוד". זה אולי נצח במושגי רדיו, אבל כשאתה מצטופף באולפן הזה עם כל הזקנים האלה, שקוראים לעצמם הנוער, ונסחף בשמחת החיים הזו שלהם ומנסה לעמוד בקצב השתייה שלהם, הזמן טס. היו אלה ארבע שעות של תענוג.

בדיחות וחידודים עם יענקל'ה

סביב השולחן המרכזי יושבת חבורה. הבולטים בהם הם השחקן דב רייזר; היינן אבי כהנוב - שנראה כמו אחיו הפרוע של זורבה היווני, וכמוהו מלא בסיפורים ובשיכר; האופה דני אביחיל - שכולם מציינים את העובדה שזו פעם ראשונה שלו במכנסיים ארוכים; האחים ג'קסון - ג'קי, המאייר המפורסם מהציור השבועי לילד ואחיו שנקרא ג'קסי; הבנקאי הצבעוני דודו הולצמן; החקיין משה - סליחה, מוישה - שחר, ואחרים. אבל את מרבית השטח, כמו גם את תשומת הלב, תופס השחקן והבדרן הוותיק יענקל'ה בן סירא.

עשרה קבין של גילה, דיצה, רינה וחדווה ירדו לעולם. יענקל'ה בן סירא קם מוקדם, לקח את כולם, ואחר כך חזר לקבל עוד נגלה. וכל האנרגיה הזו מרוכזת במטר וחצי העגלגלים שמרכיבים אותו. האיש נותן עבודה, שופע בדיחות, סיפורים וחידודים, מעיין שאינו כלה לעולם. מה אתה רוצה שיגידו בלוויה שלך? הוא שואל, ומיד עונה: "הוא זז! הוא זז!". כשמתברר לפתע שבאולפן יש רופא, מייעץ לו בן סירא: "אם יש למישהו חום גבוה - תמכור!".

רשמתי במחברת שלי עשרות בדיחות של יענק'לה בן סירא. לא כולן מצחיקות באותה המידה, חלקן ארוכות כאורך הגלות וחלקן גסות מדי בשביל העיתון המכובד הזה, אבל הייתה אחת שהצחיקה אותי במיוחד: יהודי אחד שכח להתפלל תפילת שחרית, הלך לרב ושאל מה לעשות. אמר לו הרב, צא לרחוב ותן חמישים לירות לאדם הראשון שתפגוש. יצא היהודי לרחוב, והראשונה שפגש הייתה זונת הכפר. נתן לה חמישים. אמרה לו, התעריף שלי זה מאתיים. אמר לה, זה מה שהרבי אמר לתת. אמרה, טוב - הרבי הוא לקוח קבוע.

בן סירא לוקח את המיקרופון ונותן כמה מלהיטיו הגדולים: ג'וני איז דה גוי פור מי, יש בחיפה חתיכה היא גרה ברחוב פנורמה, ועוד איזה משהו ביידיש. גבי ברלין מצטרף אליו לשיר ההוא על הרחוב במסחה, והוא היה ממשיך וממשיך אם פאר לא היה רומז לו בעדינות שישאיר גם לאחרים. העולם הוא מקום שמח יותר כשיענק'לה בן סירא נמצא בו. "רק לצחוק חבר'ה", הוא מסכם את משנתו, ומתיישב לרגע.

ארבע שעות בלי פוליטיקה

ב"לילה חי מאוד" לא מתעסקים בדברים ארציים כמו ליין-אפ או ראיונות או מעבר לפרסומות. אין פרסומות בשעות האלה, וגם אין מאזינים כמו שלוחש דב רייזר. ב"לילה חי מאוד" לא מקפידים על תוכן שיווקי, מה שמאפשר לגבי ברלין לדחוף שוב ושוב את תאריכי ומקומות ההופעה שלו, ובעיקר, ב"לילה חי מאוד" לא מדברים על ענייני היום או על עניינים בכלל. אחרי שעה-שעה וחצי עם החבורה הזו באולפן, אתה לא כל כך יודע באיזה עשור אתה נמצא ומה קורה, וגם לא אכפת לך כל כך.

תחשבו על זה: יושבת חבורה לא קטנה ולא צעירה של ישראלים במשך ארבע שעות, אוכלת ושרה ושותה יין - ואף אחד לא אומר אף מילה על פוליטיקה. אין שמאל ואין ימין ואין כלכלה ואין ספורט ואין כלום, רק סיפורי מעשיות תלושים מכל זמן והקשר. הפוליטיקאים היחידים כאן הם חיקויים (אמנון פאר אוהב חקיינים) וגם הם נעים על הסקאלה שבין שמעון פרס לשמואל פלאטו שרון. אין ביבי בעולם הזה. כאן מדברים על החותנת, כאן מתלוצצים על מין ועל נשים. הדבר היחידי שמזכיר לך פעם בשעה שאנחנו באלף השלישי זה אמנון פאר שמכתיב למאזינים את המייל שלו ומזכיר להם שאפשר לשמוע גם באינטרנט ("גם בטרנזיסטור", אומר רייזר), ושאפשר גם לבקש בקשות או להגיב בפייסבוק ("בתוכעס-בוק", אומר בן סירא).

אמנון פאר, כמתבקש, הוא המלך הבלתי מעורער של המקום. מרחף כפרפר עם אוזניות בתוך הקהל ההולך ומתפרע ככל שעובר הזמן ומתרוקנים הבקבוקים (יותר ויותר בדיחות גסות על זונות ונזירות), מעביר את רשות הדיבור מאדם לאדם, מנצח בו-בזמן על הטכנאים, הנגנים, האורחים והכיבוד. פה הוא משתיק מישהו בחיוך, פה מפרגן למישהו בראיון קצר.

פאר חי את התוכנית שלו, נדמה שמשבוע לשבוע ומשנה לשנה הוא רק נהנה מזה יותר. הוא חוזר ואומר, "שרק יתנו לנו להמשיך", אבל בבית אני מוצא ביוטיוב מסיבות יומולדת לתוכנית משנים קודמות, שגם שם הוא מביע את אותה המשאלה. נדמה שיתנו לו להמשיך עם זה לנצח, ולמה לא בעצם? זה אחלה דבר, למרות שנדמה לי שזה הרבה יותר כיף להיות באולפן מאשר לשמוע את זה בבית. אתה יודע מה הדבר שמתגבש הכי מהר בטבע, שואל פתאום כהנוב ועונה: דמעות של אלמנה.

פאר מדבר עם ג'קי מהציור השבועי לילד שמשיק אפליקציה חדשה, "ג'קי איפה זה", הוא שמה. היא פופולרית מאוד בקזחסטן, מספר ג'קי ומעדכן שבינתיים זה רק באפל, עוד עובדים על הגרסה לאנדרואיד. מצחיק לגלות שמרבית הנוכחים בחדר כבר כיכבו בחידותיו של ג'קי. את פאר הוא איבד בוייטנאם, את אשתו של מוישה הוא העלים בפריז, אפילו את יענקל'ה בן סירא הוא החביא פעם איפשהו. ג'קי מספר שהוא אייר את עטיפת האלבום של יענק'לה. הם גורמים לכל זה להישמע כאילו זה קרה השבוע, על אף שעברו למעלה מחמישה עשורים. מאיפה אתה ממציא את כל הסיפורים האלה, שואל פאר את ג'קי. אתה מאוד מוכשר, מחמיא לו בן סירא.

עדנה גורן, המהממת-עדיין, שרה כמה שירים בקולה המלטף. גבי ברלין עולה לעוד מחרוזת. קלרניטן נותן קטע, אחריו כנר צעיר ומוכשר כשד בשם אלכסיי, יש פה להקה בשם "מתופפי המדבר", ואקורדיוניסט בשם אביטל סיטין, שהגיע במיוחד מהדרום, ולא יעזור כלום, הוא ישיר את מה עושה עושה החלוץ כשהוא בא הוא בא לקיבוץ, והפסנתרן אורי קריב שיודע להעלות זיכרונות מסשה ארגוב.

החקיין משה שחר עולה לתת את הקטע שלו, עובר משלמה ארצי לשימי תבורי וצביקה פיק, אחר כך מחרוזת שירי עמים (נכון שהשירים ביוונית מזכירים מחלות, הוא שואל ושר "פסוריאזיס, סינוסיטיס ואפילפסיה", וכך הלאה. כשהוא אומר מילים במבטא צרפתי, כמו "משגל", כולם מתגלגלים מצחוק) ושלל בדיחות ברמת גסות מתונה. אני בא להופיע איפה שתרצו, אומר שחר, ומקנח בחיקוי אחרון.

שני שירים בין חקיין לכנר

הלילה הולך ונהיה מוזר ככל שהשעות עוברות, וכשאני אומר מוזר, אני מתכוון לחסר עכבות. באיזה שלב אני יוצא החוצה לנשום אוויר, מדברים שם על מחלות וירושות. בשבעה אצל האשכנזים, אומר הרב גלויברמן, אומרים "המקום ינחם אתכם". למה? כי יש נדל"ן. אצל הספרדים זה רק "מן השמים תנוחמו". אני גם פוגש שם את האח של איתמר בן גביר, שבא עם אשתו. בחור נחמד שעוסק בנדל"ן ורוחש מעט מאוד חיבה לסטנלי פישר. יכול להיות שהזיתי את המפגש הזה, אבל גם יכול מאוד להיות שלא.

במסגרת ההזיה הכללית אפילו אני ניגשתי למיקרופון ושרתי שני שירים איפשהו בשעה הרביעית, מתישהו בין חקיין לכנר. היה כיף לא נורמלי. באולפן נכח גם ערן צנחני, אחד מהאחים צנחני מ"כוכב נולד" (השני חולה). צנחני מפליא במחרוזת שמתחילה בשירה תימנית, עוברת בסיקסטיז ומגיעה עד שיר יודל שווייצרי. זה מיד מזכיר ליענק'לה בן סירא בדיחה: אחד לקח את החותנת שלו לשווייצריה. למה? כי יש שם נוף עוצר נשימה.