רבים ממבקריה של "התוכנית לכלכלה הוגנת" של מפלגת העבודה מכוונים את חיציהם אל מטרה שגויה, ועוסקים בטפל במקום בעיקר. הם חופרים ונוברים במספרים כדי לבחון עד כמה ניתן להבטיח הלימה בין יעדיה החברתיים של התוכנית לבין מקורות המימון שלה. זו אמנם שאלה חשובה, אך קודמת לה שאלה חשובה יותר: האם נכון לצפות שהמדינה תקדם את היעדים החברתיים שלשמם גובשה התוכנית.
שאלה זו היא ערכית במהותה. "התוכנית לכלכלה הוגנת" מבקשת לספק מענה חיובי לשאלה זו ולהציג אלטרנטיבה ברורה למדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו - הדוגלת בצמצום אחריותה של הממשלה לאספקתם של שירותי יסוד חברתיים לאזרחיה.
הפקרת האזרחים
לפיכך, בבואם לשפוט את התוכנית לכף חובה, נדרשים מבקריה להשיב ראשית על שאלות-המשנה הבאות: האם נכון להפקיר את חינוך ילדי ישראל לכוחות השוק? האם נכון שאיכות שירותי הבריאות שמקבלים האזרחים תיקבע על-פי יכולותיהם הכספיות? האם דיור הוא צורך שעל היחיד לספק לעצמו באמצעות משאביו החומריים בלבד? האם אין זו אחריותה של המדינה להבטיח קיום בכבוד של אזרחים שכושר השתכרותם מוגבל? האם אין זה מתפקיד המדינה להבטיח שירותי תרבות לאזרחיה, גם כאשר ידם אינה משגת לממן אותם?
בבסיסה של המדיניות הכלכלית שאותה מנהיגה ממשלת ישראל בשנים האחרונות מהדהד מענה שלילי לשאלות אלה. מדיניות זו באה לביטוי מחודד ב"כלל ההוצאה", הקובע כי משקלה של הממשלה בתוצר ילך ויפחת, ויעמוד מתחת לשיעור הצמיחה במשק.
זהו ניסוח טכני שטומן בחובו את הפקרת האזרחים על-ידי המדינה - הפקרה שתבוא לביטוי בחורבן ובהרס של השירותים החברתיים, בשחיקה מתמשכת של המגזר הציבורי, בעלייה דרסטית ביוקר המחיה, בהתרחבות ממדי העוני והמצוקה ועוד. הנה השבוע התפרסמו ממצאי המחקר של עמותת "לתת" המלמדים על היקפיו של העוני האבסולוטי בקרב משפחות נזקקות.
"התוכנית לכלכלה הוגנת" תובעת שינוי מן היסוד של המדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו. היא תובעת הגדלה הדרגתית של תקציבי המדינה, כך שיעמדו על ממוצע ההוצאות האזרחיות של מדינות ה-OECD. התוכנית תובעת את הפסקת המיקום הנמוך והמביש שלנו בכל אחד ממדדי האי-שוויון הכלכלי-חברתי, שבוחנים את מיקומן היחסי של המדינות השונות בקהילת המדינות המתוקנות - שאליה ישראל מתאווה להשתייך.
אכן, כדי לעמוד ביעדים אלה יש להצביע על מקורות מימון וגם יש לעשות שינוי מן היסוד במדיניות המס של ישראל. יש לגבות יותר כסף מהתאגידים הגדולים ומשועי הארץ, כדי לממן את שיקומם של השירותים החברתיים ושל המגזר הציבורי.
רמה אירופית של הוצאות
הסכום הנקוב ב"תוכנית לכלכלה הוגנת" עומד על כ-90 מיליארד שקל. וזה רק חלק מהסכום הנדרש למדינה כדי להגיע לרמה האירופית של הוצאות הממשלה, לשם מימון השירותים החברתיים. "התוכנית לכלכלה הוגנת" נפרסת על חמש שנים. ייתכן שתידרש שנה נוספת, ואולי יותר, כדי להגיע ליעד זה.
אפשר שבפרק הזמן הנקוב ניתן יהיה לגייס רק 80 מיליארד שקל, ואולי פחות. אך עדכונים ושיפורים של התוכנית אינם נוגעים בעיקר. עדכונים ושיפורים אלה עדיין עולים בקנה אחד עם התפיסה הערכית והאידיאולוגית - התובעת את שובה של המדינה להתערב ולסייע לרווחת אזרחיה.
רבים ממבקרי התוכנית מייחלים להסתלקותה של המדינה מהפעילות הכלכלית במשק, כולל מאספקתם של השירותים החברתיים. אך אם זו עמדתם, עליהם להציגה לפני שהם ממהרים לשלול את ההיתכנות של "התוכנית לכלכלה הוגנת". הרושם העולה מדברי מבקרים אלה הוא שהם מבקשים להסוות את התנגדותם לערכים הניצבים בבסיסה של התוכנית באמצעות מאמצים למצוא פגם במספרים.
הכותב, פרופ' לפילוסופיה מאוני' בן-גוריון, הוא מועמד לכנסת מטעם מפלגת העבודה