אנשי הטלוויזיה, רדו לעם

1. חברים בערוצי הטלוויזיה, רק שתדעו: ברחוב, בציבור, גם בעיתונות ובין "אליטות" לא אוהבים את מה שאתם עושים, אבל לא מעזים לומר את זה בקול רם. עיתונאים בעיתונות הכתובה חוששים שיגידו עליהם שהם כנועים, משטנקרים, חלשים, מבוהלים מהשלטון. ואולי לא יקראו להם להופיע בשידורים.

אין לזה שום קשר לאיכות והנחיצות הגבוהה של חלק ממה שאתם עושים, לא ליושרה ולא למקצועיות של חלק נכבד מכם. גם לא לרייטינג, או היעדרו. זה קשור רק לתחושה שאתם מדברים גבוהה גבוהה, על דמוקרטיה, זכות הציבור, אומץ, תחקירים, חשיפות, עצמאות, מדינה מתוקנת וצדק חברתי, אבל למעשה, במציאות, אתם שומרים על הכיס והעסק של בעל הבית שלכם ועל השכר הגבוה שאתם לוקחים.

קשת, רשת וערוץ 10 הם עסקים. ביזנס של אנשים משופשפים ומיומנים, שידעו לעשות הרבה כסף בחייהם. ערוץ 1, החי ממס-אגרה שהמדינה כופה על אזרחיה, אמור להיות עצמאי כלכלית, אבל בפועל הוא עסוק זה שנים בחלוקת שלל.

בשם המילים היפות והססמאות הרמות, אתם הרי בסך-הכול רוצים שהקופה הציבורית תממן, או תמשיך לממן, אתכם ואת בעלי הבית שלכם.

מובן וברור שחובה להגן על הפרנסה, בטח שנפלא להגן על דמות המדינה - אבל למה לעשות את זה תוך השפלת הציבור הרחב, שמואשם בטיפשות על שאינו מצטרף להגנה עליכם? ובמה אתם, אנחנו, אני, עדיפים על עובדי קבלן ועובדי תעשייה מפוטרים?

2. הדבר הכי טוב שקרה לכם זה בנימין נתניהו. "ביבי". ראש ממשלה עמוס האמוציות התקשורתיות השליליות שצבר הכי הרבה טעויות והצליח להקיף עצמו רק בשותפים לתחושת הרדיפה והתסכול התקשורתיים שלו. העולם כולו נגדנו. ה"תשקורת" שונאת אותנו. אנחנו חזקים, אז בואו נכניס להם.

האמת, כמו שהתקשורת הממוסדת, "מיינסטרים מדיה", אוהבת לא לאהוב אותו - כך הוא וסביבתו הצמודה אוהבים להרגיש רדופים. ההסתבכות שלו החלה מזמן. באוקטובר 1997 הוא נקלט לוחש על אוזנו של הרב כדורי הקשיש "הם מ-פ-ח-ד-י-ם". הוא דיבר על השמאל, על התקשורת התומכת בו.

3. האיש, נתניהו, עם התודעה התקשורתית הכה גבוהה, שמבצע סקרי דעת קהל בקצב היסטרי, נכשל תקשורתית. וזה נתפס כמסע נקמה. הוא העמיד עצמו כלוחם הימין העומד איתן נגד התקשורת השמאלנית, וכשמשון הגיבור אפילו מוכן להתאבד עליה. אחראי או לא אחראי על "ישראל היום" (הרבה יותר סביר שמרים ושלדון אדלסון הקימו את היומון החינמי עבור עצמם, לאו דווקא עבור נתניהו), הוא החל להתנהג כמי שיש לו הגנה - כך הרחיק עצמו עוד יותר וגם הפך עצמו חשוף ורגיש עוד יותר.

4. ואז הגיע משבר ערוץ 10. בעלי העסק, שרצו, כמו רוב אנשי העסקים הכושלים, כסף מהממשלה, הסתתרו מאחורי העיתונאים שלהם. ביבי שונא אותנו כי אנחנו, ורק אנחנו, חושפים את מערומיו.

בשלב מסוים, אפילו עיתונאים ופוליטיקאים שמאלנים התחילו להרגיש אי-נוחות: מנצלים אותם לטובת חשבון הבנק של ברונפמן ומימן ומשכורות הטאלנטים, ששברו את השוק.

5. ואז גם הגיעו בחירות. משבר תקשורת באמצע מערכת בחירות חמה - אין טוב, שימושי ועסיסי מזה. "מעריב" לא הצליח להרוויח מזה, אבל הטלוויזיה הצליחה גם הצליחה. בערוץ 1 לא באמת מתקדמים ברפורמה, ערוץ 10, שהזיכיון שלו מסתיים בסוף החודש, זוכה לתמיכה מאסיבית של המדינה וממשיך להתווכח על תנאיה, ובערוץ 2, שם יסתיים ההסכם בנובמבר 2015, החליטו לתפוס טרמפ וכבר הובטח להם שיקבלו כל מה ש-10 יקבל.

6. נתניהו עמוס האמוציות כשל שוב. במו-ידיו הוא הכניס את עצמו לתוך הביצה העכורה ואיפשר לאנשי 10 להמשיך להתעלל בו. בהתנהלות חכמה, לא ייצרית ולא כוחנית, הוא היה אמור לומר: אני עסוק בניהול מדינה לא בחשבונאות טלוויזיה. בשביל זה יש שר תקשורת, שר אוצר, יושב ראש ועדת כלכלה.

חוץ מזה שיש מלאי שרים מיותרים ומשועממים שאפשר היה להפיל עליהם את התיק, הם גם היו מודים לו. כמו שאריאל שרון העביר בזמנו את ענייני התקשורת לאהוד אולמרט, ואולמרט מסר אותם לידיים של איתן כבל ואחר-כך ליצחק הרצוג - כך יכול היה נתניהו לשמור על עצמו מרוחק, הוגן, לאומי, לא נקמני.

אבל לא. נתניהו הדווקאי בחר לתת למנכ"ל שלו הראל לוקר לבנות ולהוביל מתווה סיוע לערוץ 10. וכך קרה שהוא גם אכל את הדגים העבשים וגם גורש מהעיר.

 יונית לוי

stella-k@globes.co.il