פרצופה של התעשייה

חבר'ה צעירים, אנרגיות באוויר וים של כישרון על הקרקע, התארחו לאחרונה באולמות הצדדיים של הקאמרי. האחת, "תיאטרון רפרטוארי" מאת אלדד כהן, באולם הוותיק שבקצה רחוב נחמני. האחרת - "גרסת הבמאי" מאת נועה רבן קנולר ואנסמבל דימונה, בהקאמרי 3 שבמתחם המרכזי. ועדיין, לא האכסניה האקראית או התזמון המקרי, הם הסיבות לכך ששתי ההצגות הללו מוגשות ברשימה משותפת. הסיבה היא ששתיהן, כל אחת בדרכה שלה, מגישות מבט ביקורתי על המתחולל מאחורי הקלעים של תעשיית הבידור, ועל המחיר שגובה התהילה. בשני המקרים זה נגמר בדם.

"תיאטרון רפרטוארי", כשמה כן היא, מאירה זרקור על עולם התיאטרון שהפך לנוסחתי, שבלוני ומלא בעיקר בעצמו. "גרסת הבמאי", המבוססת על הסיפור השישי מתוך "שלוש עשרה המקטרות" של הסופר היהודי-סובייטי איליה ארנבורג, חוזרת להוליווד של ימי הקולנוע האילם כדי לבוא חשבון עם השואו-ביז של ימינו אנו. בשתי ההצגות, מתערבבים להם ביד מכוונת ובמנות גדושות, המציאות והדמיון, עד שלא תמיד ברור מתי זו ההצגה ומתי ההצגה שבתוך ההצגה.

אף שהן לא נמדדות זו מול זו, ההבדל בין השתיים הוא במידה רבה ברמת הביצוע. "תיאטרון רפרטוארי" מדויקת ומהוקצעת, רפרטוארית לכל דבר; "גרסת הבמאי" סובלת מחוסר אחידות. לרגעים היא מדליקה, אפילו סוחפת, לרגעים (ארוכים יותר) לא סוחבת. נתחיל.

"תיאטרון רפרטוארי": חתום ביריקה

ארז דריגס ויפתח אופיר הם שחקנים ששווה לעקוב אחריהם. מה שנקרא, הבטחות. דריגס נמנה עם צעירי גשר, וגם בטלוויזיה הספיק לעשות סיבוב בסדרה מוערכת ("תימרות עשן"). אופיר הוא פנים מוכרות למנויי הקאמרי (מ"המלט ועד "בית ספר לנשים"). במילים אחרות, שיתוף הפעולה בין שני החברים לכיתה מהסטודיו של יורם לוינשטיין, שגם ביימו את עצמם, מוליד גם מידה של ציפייה. למרבה השמחה, השניים עומדים בה בכבוד ומגישים דואט עשוי היטב ושבמרכזו שמרנות התיאטרון על מנהליו הנוירוטיים ושחקניו המנופחים, שלא מעזים להזיז את השייקספיר שלהם.

בקצרה, ההצגה בנויה שני חלקים קצרים. בראשון מגלם אופיר צעיר שמגיש מחזה לעיונו של המנהל האמנותי בגילומו של דריגס. החלק הזה הוא כל כולו של דריגס, שנותן שואו מופרע ופנטסטי. בחלק השני אופיר מגלם את אביו המת של המחזאי הצעיר, שמתפקד כמעיין רוח רפאים בדמיונו של המנהל האמנותי. זה החלק שבו הבמה כולה של אופיר שעושה הכול, כולל לירוק על הקהל שלו. הצגה מרעננת, חדה ומאוד מצחיקה.

"גרסת הבמאי": סודות אל.איי

חברי אנסמבל דימונה, בבימויה של נועה רבן קנולר, ניצלו היטב את האולם האינטימי של הקאמרי, שבו הם התארחו, והציבו מסילת ברזל במרכז, כאשר הקהל יושב משני צדיה. אווירת מאחורי קלעים מושלמת, ורבן-קנולר מכניסה אותנו אל מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים. זהו סיפור על צמד בדרנים לא מאוד חשוב ו/או מוצלח בשם ג'ורג' ומרי רנדי, שמגיעים בטעות אל סט של סרט הוליוודי בימיו האילמים. צירוף מקרים הופך אותם לכוכבים הראשיים, וכעת על הנפשות המבולבלות שלהם מתגלחים הכרישים של הוליווד, בראשותו של במאי ערמומי, שמנצל את תמימותו של ג'ורג' כדי לטשטש עבורו את הגבול שבין הסרט ובין החיים. העיקר שייכנס לדמות. למן הרגע שבו אין בשחקן יותר צורך הוא נזרק אל הזאבים, ואין לו שמץ של מושג איך לצאת מזה. החיים הופכים לסרט, אבל הסרט אינו המציאות, וג'ורג' משלם את המחיר.

השורה התחתונה שרבן קנולר מבקשת להעביר, רלוונטית מאוד גם היום, ימי תהילת הבזק בשלל אמצעי ריאליטי והשקט שאחרי, וראוי לציין את האנסמבל שלה מדימונה על האומץ להרים הפקה מורכבת שכזו. עוד יש לציין את עבודת האנימציה שמלווה את ההצגה, אבל גם לחזור ולומר בכנות, שלמרות הכוונות הטובות, הביצוע בינוני מאוד ברמת ההגשה, אפילו שכולם מאוד משתדלים.