כמעט עשור חלף מאז אותו בוקר שבו קיבלה אירינה נבזלין קוגן את שיחת הטלפון הגורלית מאביה, המיליארדר לאוניד נבזלין. עוד לפני שהחלה השיחה, היה לה ברור שהוא בצרה, כי מעולם לפני כן הוא לא התקשר בשעה כל-כך מוקדמת. לאחר שיחת רמזים קצרה הבינה שאביה, שהוכר כאופוזיציונר וכאחד מאויביו החריפים של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נלקח לחקירה על-ידי השלטונות בגין פעילותו האינטנסיבית והגלויה נגד השלטון.
"במשחק מילים, שהיה ברור רק לשנינו, הוא העביר לי מסר ברור. הוא הבהיר לי שאם הוא לא יצא מהמקום שבו הוא נמצא עד אותו ערב, אני חייבת למצוא את עצמי כבר באותו היום מחוץ לרוסיה. הוא אמר שכדאי שאסע לנוח קצת, לטייל, אבל הבנתי מה מסתתר מאחורי ההמלצות האלה. בדרך-כלל אין בי תחושה של פחד, אולי מנאיביות, אבל אז פחדתי. הייתי אז בת 25, לכאורה לא ילדה על-פי הגדרת הגיל, אבל באותם רגעים חזרתי להיות ילדה קטנה שדואגת לאבא שלה. נלחצתי.
"לא סיפרתי על השיחה לאף אחד, גם לא לאימא שלי, ואחרי כמה שעות שלא שמעתי ממנו ארזתי ונסעתי לשדה התעופה. אני זוכרת את עצמי עומדת לבד מול השלט הגדול של הטיסות היוצאות, חושבת לאיזו מדינה אסע ואיזו ויזה יש לי, והמחשבות רצות לי בראש. כמה דקות לפני שקניתי כרטיס לארה"ב קיבלתי את הטלפון המיוחל מאבא, שהודיע שהוא שוחרר לאחר 8 שעות חקירה, ואמר שאני יכולה לחזור הביתה. אני צריכה להזכיר לו את האירוע, מעניין מה הוא חושב על זה עכשיו".
- האוליגרך מיכאיל חודורקובסקי, שותפו העסקי וחברו הקרוב של אביך, נלקח לאותה חקירה, הורשע ועדיין יושב בכלא הרוסי. לא חששת שגם אבא שלך ייאסר?
"בהחלט. ביוני 2003 השלטונות עצרו איש ביטחון, שקיבל מאסר עולם על אנשים שהוא לא הרג. זו הייתה הנקודה שבה הבינו במשפחה שלי שמשהו קורה פה. אני הבנתי את זה חודש אחרי, בדיוק ביום ההולדת שלי, כשעצרו את אחד השותפים של אבא. יומיים אחרי זה אבא וחודורקובסקי הלכו לתת עדות.
"אני מאוד קשורה לאבא שלי, הוא החבר הכי טוב שלי. יש לי קשר טוב עם אימא, גם עם האבא החורג שלי, אבל אבא הוא האדם הקרוב לי ביותר בעולם. אנחנו קרובים מבחינת תפיסת העולם והאינטרסים העסקיים, מגיל צעיר אני מתייעצת איתו בכל דבר. אני מאוד דומה לו. שנינו הוגי דעות ופילוסופים, לשנינו יש ויז'ן. ההבדל בינינו, שעוזר לנו להשלים אחד את השני, הוא שאני יותר מנהלת. אני חושבת אסטרטגית, וגם ביצועיסטית. זה כמו שהוא היו"ר, ואני המנכ"ל".
"לא חגגו לי בת-מצווה"
נבזלין נולדה במוסקבה לפני 34 שנים. כשהייתה בת שנתיים התגרשו הוריה, והיא עברה להתגורר עם אמה ואביה החורג. לאוניד נבזלין, שהונו נאמד ב-5 מיליארד שקל, נשוי היום בשלישית, לאוליסיה, בעלת רשת תכשיטים, ולשניים בת בגיל 3, צעירה בשנה מבנה הבכור של אירינה. היא עצמה נשואה לאדריכל מיכאל קוגן, ויש להם גם ילד בן שנה ו-9 חודשים. את קוגן הכירה ביום שבו עלתה לישראל. "הייתי אמורה ללכת עם אבא לאירוע רשמי, והיה לי קשה עם הפורמליות. גם כך אני לא אוהבת להיות מחויטת, בוודאי שזה לא התאים לי ליום בראשון שנחתתי פה. במקום זה יצאתי לפאב בלילינבלום עם חברים, הכירו לי את מיכאל, ומאותו הערב אנחנו ביחד".
היום היא מכהנת כיו"ר בית התפוצות, המרכז הלאומי לקהילות ישראל בארץ ובעולם, אבל עד גיל 7 לא ידעה מה זה יהודי, ולא ידעה שהיא עצמה יהודייה. "סבתא שלי שמרה שהבית שלנו יהיה יהודי, רק שמשום מה לא ידעתי מזה. כנראה בגלל הצורך של ההורים להגן על ילדיהם, מחשש לאנטישמיות, הסביבה שבה גדלתי הייתה סובייטית ולא יהודית דתית.
"לא ראיתי בבית הדלקת נרות, לא חגגו לי בת-מצווה, וגם אם בדיעבד אני מבינה שתמיד הייתה מצה בבית לפני פסח, כילדה לא ידעתי למה זה. ציינו בבית גם חגים נוצריים, הכול היה מעורבב. רק בגיל 7 אחד הילדים בבית-הספר אמר לי שאני יהודייה. כשלא הבנתי על מה הוא מדבר, שאלתי את סבתא שלי והיא אמרה שזה נכון. הדבר היחיד שהיא הסכימה לומר הוא שבבית-הספר שבו אני למדתי והיא לימדה, יש שתי יהודיות - היא ואני.
"כשנכנסתי בגיל 14 לבית-ספר יהודי, הרגשתי שהגעתי הביתה. פתאום הכול נפל למקום. התחלתי ללמוד עברית, היסטוריה של העם היהודי, מסורת. בגיל 17 הגעתי לישראל לביקור של חודש. כשנכנסתי ליד ושם בירושלים, היה לי ברור שבאיזה שלב אעשה עלייה. דחקתי את הזמן המדויק הצידה, כי בגיל 17 את עדיין לא מתכננת לעצמך את החיים, אבל ידעתי שכולנו מתישהו נעזוב את רוסיה. אבא שלי עלה לארץ ב-2003, אני ב-2006".
"לא רק בת של אוליגרך"
בשנים האחרונות כיהנה נבזלין כנשיאת קרן נדב, שאביה ייסד לפני כ-9 שנים במטרה לסייע במימון פרויקטים ללימודי יהדות, וכמנכ"לית קרן משפחת נבזלין, שתורמת לארגונים נזקקים בתחומי החינוך, הבריאות והתרבות. באוגוסט האחרון מונתה ליו"ר דירקטוריון בית התפוצות, או בשמו החדש, "מוזיאון העם היהודי". לפני כן הגישה את מועמדותה לתפקיד המנכ"לית, אך המינוי לא אושר משפטית, בטענה לניגוד עניינים.
- המינוי שלך טורפד. את כועסת?
"הוא לא טורפד, אלה לא העובדות. החליטו שאהיה יו"ר, כי כבר הייתי חלק מהדירקטוריון, והיום אני לוקחת חלק בוועדת האיתור למנכ"ל חדש. בתחילה הציעו לי את תפקיד המנכ"לית והגשתי את המועמדות שלי. הרגשתי שאני יכולה לתרום יותר מכסף, ואוכל לקדם את המקום. עברתי תהליך מסודר של ראיונות וכל מה שנדרש. אבל כשיעקב פרי, שהיה היו"ר, עזב, הרגשתי שתפקיד היו"ר מתאים לי יותר.
"אני כבר מודעת לכך שבכל מקום בעולם יש אנשים צרי עין וקנאים שלא מפרגנים, שרק מחפשים אותך. לא משנה מה עשית וכמה תרמת למדינה, הם יגידו שתרמת בשביל האינטרסים הפרטיים שלך, וזה כל-כך לא נכון.
"לא ממש מעניין אותי מה יגידו עליי, יש מספיק אנשים שהם חברים שלי, מכבדים אותי ומעריכים אותי קצת יותר מאשר 'אירינה, הבת של האוליגרך'. אבל יש אנשים זרים ויש סטיגמות, ואני מבינה שהרבה יותר קל להישאב לסטיגמות האלה. גם אני יכולה לחשוב על מישהי כעל 'הבת של', זו חשיבה טבעית. אלא שבמקרה הזה לא היה שום סיפור".
- איפה את משאירה את החותם שלך כיו"ר?
"עד שהגעתי, בית התפוצות היה מקום מאוד אשכנזי ומאוד גברי. קפץ לי לעיניים החיסרון של הנשים. אני אמנם נגד אפליה מתקנת, אבל רוצה לתת מקום לנשים. בזמן הקצר שעבר מאז שנכנסתי לתפקיד, שיניתי את הרכב הדירקטוריון. גם בשילוב נשים - כבר היום יש עוד שתיים בדירקטוריון, וגם בהצערת חברי הדירקטוריון, וכבר רואים שינוי בחשיבה".
עומדת אישה צעירה לפני דירקטוריון גברי ומבוגר, אומרת להם שהיא יודעת מה לעשות ולאן לקחת את בית התפוצות. מה הם חושבים לעצמם באותו הרגע, נשתוק רק כי היא ה"בת של"?
"למרות שאף פעם לא אמרו לי את זה במילים מפורשות, היה ברור לי שזה באוויר. לוקח לאנשים זמן להכיר ולהבין מי אני. אני מגיעה תמיד מוכנה, עושה שיעורי בית טוב, ומעבירה את המסר שצריך להקשיב לכל אחד, גם למי שהיא 'הבת של'. אני לא מתעלמת מכך שאני אישה, ולא אשים על עצמי מסכות ואופי גברי כדי להתקדם בקריירה וכדי לשכנע. עובדה שמצליח לי. ראית את הסדרה 'מד מן'? שימי לב לחינוך שם, את היחס לאישה, זה היה מקום האישה בשנות ה-60 בארה"ב, זה שוביניזם. תראי את השינוי שם היום. גם פה אנחנו בעיצומו של שינוי".
- החלפת את פרי, שחצה את הקווים לפוליטיקה וחבר ליאיר לפיד.
"זה הפתיע אותי, כי לא דיברנו על זה, אבל זה גם מאוד שימח אותי. עבדתי איתו 3 שנים, ולמדתי ממנו המון בכל הנוגע ליכולת ניהולית ומחשבתית. ראיתי את היכולת שלו להגיע מנקודה לנקודה באלגנטיות ובחוכמה, למרות שעמדו מולו הרבה אנשים שהתערבו, כי זה מקום ציבורי. אני שומרת על מקום א-פוליטי. אלך להצביע, אבל אף אחד לא צריך לדעת מה אני מצביעה, מה גם שכרגע גם אני לא בטוחה למי אתן את הקול שלי".
- כיו"ר, תפקידך הוא לבקש תרומות. להגיע לתורמים פוטנציאליים בפוזיציה של "בת האוליגרך", עלול להוות מכשול.
"אבא שלי במצב כלכלי טוב מאוד, גם אני. אבל זה שאנחנו כמשפחה נכנסנו לשם, לא אומר שאנחנו צריכים לממן הכול, אנחנו גם לא אוהבים לראות את השם שלנו מתנוסס כתורמים. אם לא הייתה בזמנו שיחה בין נתן שרנסקי, אריק שרון ואבא שלי, הבית היה כבר נסגר.
"אני לא באה לבקש כסף בשבילי, אלא לבקש תרומה לפרויקט של העם היהודי כולו. כדי לבנות מחדש את המוזיאון נדרשים כ-50 מיליון דולר, פרויקט חוצפני. זה לא יהיה קל, אבל מספיק אנשים כבר אמרו 'כן'".
"אבא הציל את 'הארץ'"
- את יכולה לכאורה להעביר את הזמן בשופינג, מסעדות פאר ומסעות בעולם. מה מריץ אותך?
"בחיים לא הייתי במצב של אי עשייה. לפני 10 שנים הייתה לי שיחה עם אבא שלי. אמרתי לו שאני לא יכולה ככה יותר, כי אני מרגישה שאני לא מספיקה כלום. הוא ענה לי בשפה פשוטה וישירה: 'לעולם לא תגיעי ליום הזה שתרגישי שהספקת הכול'. אז לא הבנתי את זה, היום אני מבינה כמה עמוק צריך להביט פנימה אל תוכך כדי לקבל את זה".
- אביך רכש לפני כשנה 20% ממניות עיתון "הארץ" תמורת 140 מיליון שקל.
"מאוד שמחתי על המהלך הזה שלו".
- ל"הארץ" יש אג'נדה ברורה. כשמשקיעים הרבה כסף במשהו, צריך להאמין באותה אג'נדה.
"את זה צריך לשאול את אבא שלי. אני חושבת שהוא רכש חלק מהעיתון כהחלטה עסקית, ולא בגלל שיקולים אידיאולוגיים. היה לו חשוב להיכנס לעיתון שמגיע לכל יהודי בארץ ובעולם, בלי קשר לנטייה פוליטית. גם אם מתנפלים עליו בגלל הרכישה, אני יודעת ומבינה שזה הגיע אצלו ממקום של רצון לחופש ביטוי וחופש העיתונות, משהו שזורם בדם שלו כמו בדם שלי. הציעו לו עסקה, והוא קיבל אותה.
"אבא שלי הציל בכסף שלו עיתון, כדי שהעיתון יוכל להמשיך להתקיים כמקום חופשי. כחלק מאותה בחירה חופשית, עיתון יכול להחליט על כיוון שאותו הוא לוקח. אבא התנסה עוד ברוסיה בתחום המדיה - הוא הקים את העיתון הראשון באינטרנט, עיתון שעובד שם עד עכשיו ונחשב לאחד הנצפים ביותר".
- את קוראת "הארץ"?
"כאישה עובדת ואימא לשני ילדים קטנים, אין לי הרבה זמן לקרוא. אני עוברת על עיתונים כדי לעקוב אחרי האקטואליה ולראות מה קורה בעולם. מאוד עניינו אותי הבחירות בארה"ב. גם אם אני לא מצביעה ומשפיעה, חשוב לדעת מה קורה שם, כי הם ישפיעו על מה שיקרה בשנים הקרובות בכל העולם. בסופי שבוע, כשיש לי קצת יותר זמן, אני קוראת את המוספים".
- מה תעשי אם תתעוררי בוקר אחד לביקורת נוקבת של "הארץ" נגד ההון והשלטון, ושמו של אביך יוזכר בהקשר הזה?
"כלום. לא התחברתי למחאה באופן אישי, אבל אני שמחה שזה קורה. זה חלק מחופש הביטוי. פה אין חשש לומר את מה שאתה חושב, ואני אוהבת את זה. כל אחד יכול להביע את דעתו".
- מה דעתך על הפיטורים ב"מעריב"?
"מאוד כואב לי הלב. אנחנו מדינה קטנה וצריך שיהיו בה כלי תקשורת מגוונים. ברכישת 20% מ"הארץ", אבא שלי מנע את הסגירה של העיתון ואפשר המשך קידום של דעות שונות".
"אני קשה?"
נבזלין מדברת בשקט, אבל אפשר להרגיש את התעוזה והעקשנות שלה. היא מסבירה את הדרייב שלה בצורך פנימי לשים את עצמה במקומות לא מוכרים. "אם יש משהו שמרגיש לי מעניין, גם אם אני לא לגמרי מבינה בו, אכנס אליו. גם אם משהו נראה לי מפחיד, זה לא אומר שאני מפחדת להיכנס אליו.
"כשגרתי בלונדון הציעו לי לעבוד ביחסי ציבור בחברה אמריקאית גדולה, אבל לא ידעתי מה זה, במדינה הסובייטית שבה גדלתי יחסי ציבור היו ברמה של מפלגה. נכנסתי לזה, כי זה נראה לי מעניין. מילדות הייתי עקשנית ורציתי לקדם את המטרות שלי, אבל אני יודעת להקשיב לדעות של אחרים, גם כשהן שונות משלי.
"יש לי גם המון כבוד לאנשים מבוגרים. למדתי פסנתר 10 שנים, 9 מתוכן רק כי אימא שלי לא רצתה שאעזוב את הנגינה".
- עד כמה את לוקחת בחשבון כישלון?
"החשש מכישלון לא עוצר אותי, למרות שאני ביקורתית מאוד כלפי עצמי ופרפקציוניסטית. כל טעות שטעיתי, היא בבחינת לימוד עבורי. בלונדון עזבתי קריירה מרתקת כיועצת עצמאית, כי החלטתי לעלות לארץ. זה היה נכון מבחינה אישית ומשפחתית שלי. אם זה היה נכון מבחינת הקריירה? קשה לדעת".
- אדם עשיר הוא חופשי בבחירותיו ומאושר בדרכו?
"טעות, אפילו הפוך. אני לא מתביישת בכך שאם אראה משהו יקר ויפה שארצה, אוכל להרשות לעצמי לקנות אותו, אבל זה לא מה שיעשה אותי מאושרת. אושר זה קודם כל להרגיש שאתה חשוב לא רק לעצמך, אלא לעשות דברים שישאירו משהו אחריך.
"לפעמים עושר מאפשר את זה ברמה השטחית ועושה את האנשים דווקא אומללים, כי כסף גם אומר בדידות. יש הרבה אנשים שעשו כסף רב ומוצאים את עצמם בלי חברים, ובלי אנשים שהם יכולים לסמוך עליהם. הם חוששים שאנשים מתקרבים אליהם רק בגלל הכסף שלהם. כדי להיות מאושרת, אני צריכה לעשות את מה שאני רוצה, ולא רק בעבודה. גם להיות חלק מחברה, מחברים.
"לא עושה אותי מאושרת יותר אם מזהים אותי. אני יוצאת לפאבים לפעמים, יש אנשים שמזהים אותי ואומרים לי שלום, ואני עונה, לפעמים ניגשים אליי ומבקשים כסף. אם אני חושבת שצריך, אעזור. יש לי חברים מכל המגזרים. כאלה שגרים בדירות שכורות, וכאלה שהם בעלי קרנות. לא בהכרח העשירים שבהם הם היותר מאושרים".
- מה מרגיז אותך?
"אנשים שלא מוכנים לקחת אחריות על החיים שלהם. אני מרגישה באינטואיציה שלי מתי מישהו לא כן איתי, וזה מרגיז אותי. אני חושבת ומכבדת את מי שאומר בכנות מה שהוא חושב ומרגיש, אבל זה צריך לבוא ביחד עם חוכמה. זה מחבר אותי לסחבקיות הישראלית, ששונה מהמנטליות הרוסית השמרנית. להיות סחבק זה בסדר, רק שלפעמים זה טו מאץ'. בדרך-כלל זה מרגיש לי אמיתי וחם ונוח, אבל לפעמים זה קצת יותר מדי. לא תמיד אני אוהבת שקוראים לי מאמי או מותק, בעיקר כשזה מגיע מאנשים שלא מכירים אותי. גם לא תמיד אני באמת מאמי".
- כמי שאיננה "מאמי", אלא גדלה במקום שבו הנוקשות היא דרך חיים, מתי את משתחררת?
"אני לא מרגישה שיש לי הרבה צורך בשחרור. כמו לשחקן בתיאטרון, לכל אחד יש תפקידים שהוא צריך למלא במהלך החיים, וגם אם אתה בתוך תפקיד, זה לא אומר שאתה במקום לא משוחרר. אני בעיקר שוחה ועושה יוגה, כדי להרגיש בחזרה את עצמי".
- הצגה, סרט, לבשל?
"לבשל? זה בטוח לא. המשפחה שלי אומרת לי תודה שאני לא מנסה. אני קוראת הרבה, מרבה בנסיעות לחו"ל. אני מאוד אוהבת לחזור לפה, אבל בשביל ההרגשה הזאת אני צריכה לצאת מפה".
- וכשאת מגיעה הביתה?
"אירינה של הבית לא שונה מאירינה בעבודה, אני גם לא מבינה למה טוענים שאני קשוחה ומרוחקת. זה שאני יודעת מה שאני רוצה אומר שאני קשה? אנשים מתארים את אבא שלי כאדם קשה, דומיננטי, עם המון כוח - אבל אלה רק סטיגמות. הוא אדם שעבר דברים קשים בחיים, יש לו כוח פנימי ועמוד שדרה, ובצדם הרבה רוך. לא תמיד אפשר לקבל תמונה מלאה רק ממראה עיניים".
פרדוקס הגיל
- להיות יו"ר בית התפוצות זה לא מהלך קריירה טריוויאלי לבחורה בת 34.
"אני בטוחה שברגע הראשון ששומעים את גילי מרימים גבה, כי הרבה אנשים חושבים שגיל הוא דבר משמעותי. בעיניי הוא לא, ועובדה היא שמושג המנהל משתנה עם הזמן. יותר ויותר מבינים, שמנהל צעיר לא בהכרח אומר חוסר ניסיון ובגרות וכישלון. כשרואים את העבר שלי, מבינים כמה טבעי שאני נמצאת היום בתפקיד הזה. אני קיבלתי תמיכה וחיוך מאנשים שהבינו שאם אני נכנסת לבית התפוצות כמנהלת, זה מוכיח שהיהדות חשובה לא רק למי שמוגדר מבוגר, אלא גם לצעירים".