"לואיזה מילר" היא מהאופרות הפחות מוכרות של ג'וזפה ורדי, ויפה שהאופרה הישראלית בחרה דווקא בה לפתוח את "שנת ורדי", המציינת מאתיים שנה למותו של המלחין. הבימוי והתפאורה בהפקה חלשים למדי וגם האופרה היא לא יצירת מופת, אבל איכות הביצוע המוזיקלי מתעלה מעבר לכל אלה, ועל כן היא מומלצת מאוד.
האופרה מבוססת על מחזה מאת שילר, ומספרת את סיפור האהבה הטראגי בין לואיזה מילר לבין אהובה רודולפו. מימוש האהבה בין השניים נמנע עקב בחישות מרושעות על רקע מעמדי ואינטרסנטי, ובסופו של דבר השניים מתים משתיית רעל. רודולפו לוקח איתו לקבר את הנבל הראשי בסיפור, וורם (Wurm, "תולעת" בגרמנית), כך שהסיום עתיר גוויות.
"לואיזה מילר" אינה משתווה לאופרות הגדולות של ורדי - רחוק מזה - אבל יש בה רגעים יפים מאוד. אוהבי ורדי יבחינו בנקל במוטיבים כמעט זהים בינה לבין "לה טרוויאטה", במיוחד במערכה השלישית. אולם כאמור, מעבר להיכרות עם היצירה הנשכחת, הסיבה העיקרית לבוא לשמוע את ההפקה הזו היא רמת הביצוע. בראש הצוות עומד המנצח, דניאל אורן, שמוכיח כאן שוב את יכולתו הפנטסטית בניצוח על הרפרטואר האיטלקי הרומנטי. אורן סחף אחריו את התזמורת, הסולנים והמקהלה לביצוע מצוין.
אורן גם אחראי ישירות לאיכות צוות הזמרים, שרובם באו לתל-אביב בזכותו. רובם היו טובים מאוד, חלקם אפילו מעולים. במיוחד בלט הבאס הרומני יונוט פאסקו (Pascu) בתפקיד מילר, אביה של לואיזה. משום מה הושיב אותו הבמאי על כיסא גלגלים. להחלטה הזו יש אולי צידוק עלילתי, אבל לא מוזיקלי: קצת קשה לשיר אופרה שלמה כשאתה יושב על כיסא, ופסקו מצליח להתגבר על המגבלה.
תזמורת ראשל"צ הייתה במיטבה, והפיקה צליל עשיר ומבריק לאורך כל הערב. שבחים מיוחדים מגיעים לקלרניתן מיכאל גורפינקל. תענוג היה לשמוע אותו. גם המקהלה נשמעה מצוין, וניכר היה שעברה עבודת הכנה יסודית.
"לואיזה מילר" מאת ורדי באופרה הישראלית. בית האופרה, 3.1.13