"סין תחליף את ארה"ב כיבואנית הנפט הגדולה בעולם"

"עצמאות אנרגטית" הוא מושג שנשמע יותר ויותר בשנים האחרונות בישראל על רקע תגליות הגז המקומיות, אבל מי שבאמת נמצאת בדרכה לעצמאות אנרגטית, אחרי עשורים רבים בהם הייתה תלויה במדינות אחרות ברחבי העולם, היא דווקא ארה"ב.

צריכת הנפט בארה"ב הייתה יציבה בעשור הקודם ועמדה על כ-19.5 מיליון חביות ליום בממוצע לשנה, כשבשנים האחרונות ישנו קיטון בהיקף הצריכה בשל מעבר לשימוש בגז טבעי ומקורות אנרגיה חלופיים וזולים יותר, והצפי הוא שמגמה זו תימשך גם בשנים הבאות. ב-2011 הסתכמה צריכת הנפט של ארה"ב ב-18.8 מיליון חביות ליום, כאשר 44% מהתצרוכת הגיעו מיבוא.

במקביל לירידה הצפויה בשימוש בנפט, נרשם שינוי משמעותי יותר דווקא בצד ההיצע. עד לפני מספר שנים היה מקובל לחשוב שרזרבות הנפט בארה"ב הולכות מתכלות, אלא שאז קרו שני דברים: מחיר הנפט עלה בצורה משמעותית ונתן דחיפה כלכלית להגדלת החיפושים, והטכנולוגיה שבה מבוצעים הקידוחים השתפרה באופן משמעותי.

כך התגלו בשנים האחרונות במדינות טקסס ודקוטה הצפונית רזרבות עצומות של נפט פצלים (Shale Oil), אשר מצריך ריסוק הידראולי של הקרקע והזרמה של נוזלים וכימיקלים על מנת להוציא את הזהב השחור מבטן האדמה.

כל אלה מביאים לכך שעל פי דוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה שפורסם לפני חודשיים, ב-2017 תעקוף ארה"ב את רוסיה וערב הסעודית ותהפוך להיות היצרנית הגדולה ביותר של נפט בעולם. חלק מהתחזיות אף מדברות על כך שב-2030 ארה"ב תהיה עצמאית לחלוטין מבחינת אספקת נפט, ולא תצטרך לייבא נפט ממדינות אחרות.

סין רוכשת נכסים באפריקה וקנדה

מנגד, בכלכלה הסינית שצומחת בשיעור ניכר בשנים האחרונות, המגמה הפוכה: אם בשנת 2000 היקף צריכת הנפט במדינה עמד על 4.8 מיליון חביות ליום, הרי שהיום הצריכה יותר מהכפילה את עצמה.

"סין תהפוך להיות היבואנית הגדולה ביותר של נפט, במקום ארה"ב", אומר פול איסמן, נשיא ומנכ"ל אלון USA. "האוכלוסייה שם גדלה, קונה כלי רכב ומשתמשת בתזקיקים, ועד עכשיו הם לא מצאו נפט בשטחם".

אלא שהסינים לא רק קונים נפט (נכון להיום רוב הנפט מיובא מהמזרח התיכון וצפון אפריקה) - הם גם משקיעים ברכישה של נכסי נפט והופכים לבעליו. "בעוד בארה"ב ובמדינות המערב מי שרוכש נכסי נפט הן חברות פרטיות, הרי שבסין מדובר בחברות ממשלתיות שרוכשות חברות בעלות נכסים של נפט וגז וטבעי, בעיקר במדינות אפריקה כגון אנגולה וניגריה, וגם בקנדה", אומר איסמן. "ב-2012 רכשה סין נכסי נפט בלמעלה מ-20 מיליארד דולר".

וכך מי שהופכת להיות תלויה יותר ויותר בנפט שמגיע מהעולם הערבי היא סין, ולא ארה"ב: ב-2011 קנו האמריקאים כ-18% מהנפט המיובא ממדינות המזרח התיכון (בעבר הנתון הזה היה גבוה מ-50%), בעוד הסינים ייבאו 47% מהנפט שלהם ממדינות האזור.

להתפתחות הזו יש גם משמעויות פוליטיות נרחבות, וכבר ברור שמדיניות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון תושפע פחות מסוגיית הנפט, בעוד אצל סין התהליך יהיה הפוך. סימן לכך ניתן היה לקבל בינואר 2012, כשהאיחוד האירופי הודיע על הטלת סנקציות על יבוא הנפט מאיראן. האיראנים מיהרו לאיים כי הם יסגרו את מיצרי הורמוז - המקשרים בין המפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי ומשמשים נתיב מרכזי למעבר סחורות בכלל ונפט בפרט - והקפיצו את מחיר הנפט.

אולם מספר ימים לאחר מכן הגיע ראש ממשלת סין לקטאר, והצהיר כי "כל צעד קיצוני באזור מיצרי הורמוז, מנוגד לאינטרס המשותף של אנשים בכל רחבי העולם". האיראנים, שסין היא הקונה הגדולה ביותר של הנפט שלהם (רוכשת 22% מיצוא הנפט שלה), הבינו את הרמז, ובסופו של דבר האיום לא מומש.

 מי באמת תלוי בנפט הערבי