יש משהו במילה פיצוי, שגורם לי רתיעה. כאילו בתוך המילה השתילו מנגנון אזהרה שמאותת שיש כאן שקר. פיצוי כמו "פיצי", קטן ולא חשוב, וגם כמו "פצע", שמזכיר תמיד שזה תחליף. אולי גם החיבור לביטוי פינוי-פיצוי, שמגלם בתוכו את התחושה הזאת.
אולי זה פתרון מדיני אפשרי, אבל הרי אי-אפשר באמת לפצות מישהו שפונה מהבית שלו. זה כאב שנשאר תמיד. כי בית זה לא רק קירות ותקרה ושכנים, בית זה מה שצומח ומתפתח בתודעה. לא כל מקום שבו אני מניח את כובעי הוא הבית שלי, כמו שטען פול יאנג.
זה עניין כמעט פיזי, כמו תיקונים בכביש. גבעה או מהמורה ניתן להסיר, אבל את הבור שנפער תתקשה לכסות, המים מחלחלים, הקירות מתפרקים. בור שנפער לא ישוחזר. כך גם אצלנו פנימה. החוקרים טברסקי וכהנמן קיבלו בדיוק על זה פרס נובל, על עקומת הרווח וההפסד המשתנה בשל הטיות נפשיות, הפסיכולוגיה של הכלכלה.
הבור שלי הוא קצת מביך, מין התפנקות כזאת. חסך מצטבר שנמשך שנים, תקלה לא מתוכננת בציר הזמן: לא עשיתי טיול של אחרי הצבא. רציתי, תכננתי, פנטזתי, ובסוף בחרתי באופן מודע לוותר. בראש שלי, תמיד ראיתי את עצמי על איזה הר מבודד בדרום אמריקה או במזרח, סנדלי שורש ואבק דרכים, כמו שאני אוהב. דמיינתי את הניתוק מהמציאות היומיומית לתקופה של חודשים ארוכים, לבדיקה של ה"אני" וה"אנחנו". אבל סמטאות החיים הובילו אותי בסוף שירותי הצבאי, ככתב שטחים בגלי צה"ל, לטיול אחר.
אני והחברה שלי אז, שהיא החברה הכי טובה שלי גם היום, נסענו לטיול בארה"ב. לא רק זאת של ניו-יורק וסן פרנסיסקו, אלא גם אמריקה של מונטנה, איידהו, נבאדה, ניו-אורלינס, פלורידה וג'ורג'יה, ועוד הרבה קטנות וגדולות. פגשנו חברים, חווינו טבע מרתק, היה מצוין - אבל היה מוגבל בזמן. באמצע הטיול הגיעה למלון בלאס וגאס שיחת טלפון ממי שהיה אז ראש מחלקת החדשות בגלי צה"ל, אורי פז, שהציע לי להיות כתב מדיני. הייתי בן 21. שקלתי דקה וחצי והחלטתי.
סוף הטיול שלנו כבר היה בראש אחר. ביקשו ממני לעבור בוושינגטון ולהצטרף לצוות גלי צה"ל לשידור של טקס חתימת הסכמי אוסלו. זה היה בעצם השידור הראשון שלי ככתב מדיני. על הדשא של קלינטון בבית הלבן ראיתי בלבן של העיניים את קיסינג'ר ופרס, את דניס רוס ונביל שעת, את ערפאת ואת רבין. כל "גיבורי" השירות שלי בשטחים עמדו והתראיינו. פגז. חלומו של כל עיתונאי. זאת הייתה רק ההתחלה.
חזרנו ארצה, והטיול של אחרי הצבא היה ליווי צמוד של ראש הממשלה, יצחק רבין, שאחרי אוסלו נסע למקומות כמו מרוקו, עזה, קהיר, פטרה, עומן וקטאר. לזה נוספו ארבעה ביקורים בשנה בוושינגטון. היו נסיעות של שבוע ועשרה ימים ויותר, והתמונות שמצאתי במחסן מספרות על עוצמת החוויות שפגשתי ושעיצבו אותי ואת חיי הבוגרים.
אז מה אתה מיילל כמו כרוכיה? לא מיילל. זה אחלה, יופי של פיצוי. אבל, מתגנבת מחשבה: לא הפסדת משהו אחר? לא היית הולך בכיוון מקצועי אחר, אם במקום ראיון עם עמר מוסא היית מלטף יאק בהימלאיה? האם חיי לא היו מקבלים תפנית אם במקום לשאול את ערפאת על הטרור במסגרת מה שכינינו אז בצחוק "סע וטייל בעקבות המחבל", הייתי שוכב שלושה ימים זרוק על ערסל בפיליפינים? האם זה היה פיצוי אמיתי?
פה הייתה לי התחברות ואחריות, ושם, בטיול שלא עשיתי מעולם, היה אמור להיות ניתוק ובריחה ממנה. אולי זה מה שבאמת הייתי צריך? וזה העניין האמיתי עם פיצוי. הוא תמיד בספק, תמיד עם סימן שאלה. כמו שיפוץ. תמיד תחליף למקור שמנקר קצת. אני לא מצטער, לא מקטר. אולי זה היה פיצוי ראוי. אבל עדיין בלב, הבורצ'יק הקטן עדיין זקוק לפיצוי.
יש עניינים שאין להם פיצוי. אומרים שאמון אפשר לשקם. לדעתי אין לזה פיצוי - אמון שאבד לא יוחזר. אולי ישוקם, אולי ירופד, אך לעולם לא ישוב. וכמובן הזמן. לזמן אין פיצוי. הוא עובר ולא חוזר. ברטולט ברכט כתב: "הכול משתנה, אדם יכול להתחיל מחדש גם בנשימתו האחרונה, אבל את היין שמזגת לתוך מים לא תוכל לקחת חזרה". הזמן הוא יין. הוא יכול להשתבח ולהחמיץ, אבל אי-אפשר להחזיר לאחור.
בינתיים עברו 20 שנה. התמונות מצהיבות, והזיכרונות לפעמים גם. גם העיתונות מפעם לפעם. החוויות הפכו לניסיון, הכישלונות ללקחים, והמחשבה של הטיול ההוא שלא עשיתי אחרי הצבא לגעגוע. הגעגוע החזק ביותר הוא למה שלא היה, ואולי, רק אולי, היה יכול להיות.