"גם לי יש חברים שאפשר לכנות אותם משקיעים זרים". כך הגיב הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, סטיב אדלר, ביום חמישי שעבר (31.1.13) בכנס אילת ליחסי עבודה על הטענות של ראשי המעסיקים כי הפסיקה האחרונה של בית הדין לעבודה, שאסרה על המעסיקים להביע עמדה בעניין התאגדות עובדיהם, תרתיע מפני השקעות של זרים בישראל.
לדברי אדלר, "לחברים שלי המשקיעים הזרים הרבה יותר מפריעה ההצעה לקצר את שבוע העבודה בישראל. מפריע להם שבארץ העשירה הזאת, במירכאות, פתאום יעבדו 4 ימים בשבוע. זה ירתיע מעסיקים מלבוא לארץ. אז אני מציע למעסיקים להתרכז בהתנגדות להצעה הזו, במקום בהתנגדות לבתי הדין לעבודה".
אמנם עצתו של אדלר התאיידה בחלל האוויר, כמעט כמו הערת-אגב שלא צריך להתייחס אליה יותר מדי ברצינות, אלא שאדלר הצביע על אחד הפרדוקסים בנושא הזה: המעסיקים בישראל מתמודדים מדי יום עם אתגרים ומכשולים אינספור, משוק גלובלי אכזר ועד רגולציה שמערימה קשיים. אבל במקום להתמודד עם אלה, המעסיקים בחרו להתמקד בפוסט-טראומה שהם חווים מפסיקה שכל-כולה נועדה להגן על זכות יסוד של העובדים.
בינתיים, בזמן שחלק מהמעסיקים יוזמים הגבלה דרמטית בסמכויות בתי הדין לעבודה, וחלק אחר מצהירים כי יפנו לבג"ץ, השיירה ממשיכה לעבור. מחירי החשמל, המים, מוצרי הדלק, הארנונה, דמי השכירות ועוד מרקיעים שחקים, והקיצוץ המדובר בתקציב המדינה רק מבשר רעות: העלאה בהפרשות לביטוח לאומי, צמצום דרמטי בהטבות של מרכז ההשקעות והמדען הראשי, העלאת מס החברות והפחתה נוספת במכסי היבוא.
"זה (הפחתת המכסים) ויתור על 800 מיליון שקל בשנה מהכנסות המדינה", אמר בכנס מנכ"ל התאחדות התעשיינים, אמיר חייק, וציין: "מכניסים את המעסיקים ואת העובדים לסכנה, המחירים לצרכן לא יירדו, ואיש לא ייהנה מהפחתת המכסים, פרט לכמה יבואנים".
במילים אחרות, למעסיקים בישראל יש שפע של צרות, וכתובת אחת ברורה להפניית עיקר הטענות, אבל במקום לדאוג לאינטרסים האלה, ארגוני המעסיקים מנהלים מלחמת עולם בעובדים שלהם. הקמת ועד עובדים נותרה בעיניהם טראומה גדולה ביותר, כמעט כמו פיגוע ארגוני. הדיבורים על בריחת יזמים והברחת משקיעים יוצרים מציאות מדומה כאילו סביבנו יש רק את הודו ורומניה, וחלילה מלהזכיר שבמדינות מערב אירופה עבודה מאורגנת היא חלק טריוויאלי מהנוף.
להפסיק לחשוב ש'וועד זה אסון'
השופט אדלר סיפר בכנס על ביקור שערך לפני שנים מספר במפעל פולקסוואגן בגרמניה, וקיווה שהמעסיקים יבינו את הפואנטה: "שאלנו את יו"ר הוועד במפעל 'איך נתת כניסה לכל-כך הרבה מכונות?'. ויו"ר הוועד אמר בתגובה: 'אנחנו דרשנו את זה. רצינו להיות הכי יעילים לטובת מקום העבודה שמספק עבודה לעובדים'.
"שאלנו אותו: 'איך הסכמתם לפטר 2,000 עובדים?', והוא השיב: 'היה מיתון, אז נאלצנו להסכים, אבל כשההנהלה רוצה לחלק דיבידנדים לבעלי מניות, אנחנו לוחצים שיחלקו אותם לעובדים'".
ואדלר הוסיף: "עכשיו תגידו, 'טוב, גרמניה זה לא ישראל'. אבל מה עם הדוגמאות של רפאל, טבע, טבעול ואלפי עסקים נוספים שיש בהם ועדי עובדים? מישהו בוועד הפריע לכיפת-ברזל או לשרביט-קסמים שהפכו את רפאל לחברת התעשיות הביטחוניות המחוזרת ביותר בעולם? מישהו בוועד של טבע הפריע לתרופה חדשה לצאת, או למיזוגים הרבים שבוצעו עם השנים?"
אדלר, כנראה אופטימיסט חסר תקנה, לא מתייאש. הוא מפציר במעסיקים להפסיק לחשוב ש'וועד זה אסון', ולאמץ קצת מהחשיבה האירופית: "המעסיק האירופי לא רואה בארגון העובדים אויב, אלא גורם שמביא תועלת למקום העבודה. במקום לחתום על חוזה עם כל עובד, חותמים על הסכם קיבוצי. הכול מושתת על ארגון עובדים אחראי ועל מעסיק שפועל לטובת העסק, והכול בתום-לב".
והנה העצה הטובה מכול: תום-לב.