הכותרת מעל כתבת דיוקן של איש הקומנדו האמריקני שחיסל את מנהיג אל קאעידה, במגזין "אסקוואייר", אומרת הכל: "האיש שהרג את בין לאדן - דפוק". תיאור החיסול, מפי איש הקומנדו לשעבר, מרתק, אבל מדהימה לא פחות, אולי יותר, היא טענתו, שאפשר לתמצתה בשני משפטים: צבא ארה"ב פשוט השליך אותו לכלבים לאחר שסיים את שירותו. אין לו פנסיה וביטוח רפואי והוא חושש לחייו ולחיי בני משפחתו מפעולת נקם של מוסלמים קנאים.
הלוחם, איש יחידת הקומנדו של הצי, סילס (Navy Seals), אינו מזוהה כמובן, בשמו, בגלל הסכנה שנשקפת לחייו. המחבר, העיתונאי הוותיק פיל ברונסטין, כותב: כי "מספיק אנשים שקשורים בסילס ובמבצע לחיסול בין לאדן אישרו באזניי שהמחסל (המרואיין) היה 'מס' 2' בכוח הפשיטה על מעונו של בין לאדן באבוטבאד, פקיסטאן. הוא היה מאחורי מפקד הכוח בדרכם במעלה המדרגות לקומה השלישית בבניין. המחסל נכנס לבדו לחדר השינה והתעמת עם בין לאדן. הטרוריסט דחף לפניו את אשתו הצעירה, אמל, בחדר החשוך. קומתו הגבוהה של בין לאדן הפתיעה את המחסל. הוא הרים האקדח גבוה יותר מכפי שציפה.
מפקד הכוח לא היה בחדר השינה כאשר נורה בין לאדן. הוא התעמת עם שתי נשים במסדרון, פעולה נועזת כשלעצמה, מפני שהנחת העבודה של הפושטים היתה שכל האנשים בבית חגורים חגורות נפץ. המחסל היה אפוא הלוחם היחידי בחדר. אך דבריו על מה שהתרחש באותן שניות אוששו ע"י מקורות רבים לאחר מכן ולפי כל העדויות הוא האדם האחרון שראה את בין לאדן בחיים. אין ספק שלוחמים אחרים בכוח טענו שהם ירו בבין לאדן לאחר שמת, ונראה שכך אכן קרה.
וכך תיאר המחסל את השניות האחרונות בחיי בין לאדן: "יריתי בו פעמיים במצחו. בום! בום! אחרי הפעם השניה הוא החל לצנוח לעבר הרצפה, מול המיטה שלו. ואז יריתי בו שוב. בום! באותו מקום (במצח). הפעם השתמשתי בכוונת ה-EOtech. הוא היה מת. לא זז. לשונו השתלשלה החוצה. ראיתי אותו נושם את נשימתו האחרונה, נשימה רפלקסיבית.
"אני זוכר שכאשר התבוננתי בו נושם בפעם האחרונה, חשבתי: האם זה הדבר הטוב ביותר שעשיתי מעודי, או, אולי, הדבר הגרוע ביותר שעשיתי מעודי. זה אמיתי וזה הוא. Holy shit. המצח שלו היה מזוויע. הוא נפער בצורת V. יכולתי לראות את מוחו זולג על פניו. הציבור בארה"ב לא צריך לדעת איך זה נראה".
"אמל (אשת בין לאדן) הסתובבה והחלה לצרוח, תחילה לעבר בין לאדן ואחר-כך לעברי. אז היא התנפלה עלי, כאילו רצתה להיאבק בי, או שאולי רצתה למות במקומו. שמתי אותה על המיטה וכפתתי אותה. אז התחוור לי שגם בנו הצעיר של בין לאדן היה בחדר, ליד הקצה האחר של המיטה. לא רציתי לפגוע בו כי אני לא פרא. היו המון צרחות והוא בכה. הוא היה פשוט בהלם. לא מצא חן בעיניי שהוא היה מבוהל כל כך. הוא בסך הכל ילד. אין לו קשר לכל זה. הרמתי אותו והנחתי אותו ליד אמו. שפכתי קצת מים על פניו".
המחסל עזב את הצבא שלוש שנים לפני פקיעת החוזה שלו, לאחר כמעט 17 שנות שירות, מפני שחש שהוא גמור, שתש כוחו. מציאות חייו באזרחות מעלה שאלות קשות לגבי הדרך שבה מתגמלת ארה"ב את גיבוריה. הוא טוען, שהצבא זנח אותו לאנחות ללא כל תמיכה פיננסית, ביטוח רפואי או אפילו הגנה עליו ועל משפחתו מפני קיצונים מוסלמים שואפי נקם.
"בגלל השחרור המוקדם הופסק הביטח הרפואי לי ולמשפחתי", הוא מספר. "שאלתי אם יש דרך כלשהי להעביר אותי מהביטוח הרפואי הצבאי לביטוח רפואי אזרחי. הם אמרו, 'לא'. אתה מחוץ לצבא. הביטוח שלך נגמר. תודה על 16 שנות שירות. לך תזדיין".
המחסל אומר, כי לו הוא היה נהרג במהלך שירותו הצבאי, משפחתו היתה במצב הרבה יותר טוב מאשר מצבה יחד אתו, כשהוא בחיים: "לו נהרגתי, היו מטפלים במשפחה היטב. המדינה היתה משלמת בעד הקולג' לילדים שלי. הם היו בסדר. עכשיו, כשאני בחיים, אין לי סיר לילה להשתין בו ואין לי חלון להשליך אותו החוצה. עצוב לומר, אך מוטב שהייתי מת".
אשר להגנה עליו מפני נוקמים מוסלמים: הצבא מוכן לרשום אותו בתכנית להגנת עדי מדינה, מהסוג ששמור לחברי המאפיה שמלשינים על חבריהם ומעידים נגדם בבית-משפט. היה עליו למחוק את זהותו, לקבל זהות בדויה ולנתק כל קשר עם קרוביו, חבריו ועברו. "נאמר לי שיוכלו לסדר לי זהות חדשה, כנהג של משאית לשינוע בקבוקי בירה בוויסקונסין".