מנכ"ל רמדיה לשעבר, גדעון לנדסברגר, לא אשם. בעל השליטה ברמדיה לשעבר, משה מילר, לא אשם. לא בגרימת מוות ברשלנות, לא בחבלה ברשלנות, לא באי-מילוי הוראות תקן רשמי, לא בהטעיית צרכנים בנסיבות מחמירות, לא בשיבוש מהלכי משפט, לא בקבלת דבר במירמה, לא בקשירת קשר לעוון.
מי אשם? רק בעל הסמכות המקצועית, מנהל האיכות וטכנולוג המזון של החברה, פרדריק בלק. בשפה פשוטה אפשר לומר, שפעם נוספת התיק הופל על הש.ג. בעלי החליפות המצוחצחות יכולים לחזור הביתה בשלום.
בלא קשר לנסיבות הייחודיות של תיק רמדיה, הכרעת הדין של בית משפט השלום בפתח-תקווה היא מסר לשוק העסקי בישראל, בדבר צמצום אחריותו של הדרג המנהל על ההחלטות המקצועיות המתקבלות בדרגות הביניים של החברות שהם מנהלים.
המנכ"ל ובעל השליטה מרחפים מעל. עוסקים בהנפקות, במיזוגים, בפיטורי רוחב. אין להם כל אחריות לגבי קבלת ההחלטות המקצועיות בתחום הפעילות של החברה. בוודאי לא אחריות פלילית.
הפרקליטות אמנם טענה כי המנכ"ל אחראי מכוח אחריותו המקצועית להתנהלות הרשלנית של עובדיו - לאי-ביצוע אנליזות עצמאיות למוצרים שקיבלה רמדיה מחברת הומנה, ולהסתמכות העיוורת על החברה הגרמנית.
אלא שבית המשפט לא התרשם, וקבע כי למרות התוצאה הטרגית, המנכ"ל מילא את חובתו, הן המושגית והן הקונקרטית, לדאוג שהמוצרים שהוא משווק יכללו את הרכיבים התזונתיים המלאים - וזאת על אף שהמוצרים לא כללו בסופו של דבר את כל הרכיבים.
בית המשפט קובע כי אין להציב דרישה גורפת שמנכ"ל חברה יהיה בקיא "בפרטי הפרטים" של החברה שאותה הוא מנהל, ויחליף את שיקול-דעתם של גורמי המקצוע בשיקול-דעתו שלו. הוא אינו חייב להבין מושגים מקצועיים על בוריים, ואף אינו חייב להפנים את משמעותם של מסמכים מקצועיים שאליהם הוא נחשף. אחריות פלילית תרבוץ על מנכ"ל רק אם הוכח כי הוא היה מודע לשיטת עבודה פסולה ורשלנית, ונתן לה יד.
טרגדיה משפטית
זוהי תפיסה מצמצמת באופן קיצוני את אחריותם הפלילית של מנהלים בתאגיד. אם לא יהיה ערעור מצד הפרקליטות, ואף שמדובר בפסיקה של ערכאת השלום בלבד, נראה כי היא מסמנת מגמה לצמצום האחריות הפלילית של נושאי משרה בתאגיד, שהיא הפוכה למגמת הרחבת האחריות האזרחית, העולה משורת הרפורמות שנערכו בדיני תאגידים בשנים האחרונות.
מי שמבקש לראות בתוצאתו של תיק רמדיה התמוטטות של התזה שבבסיס התנהלות הפרקליטות, אינו חייב להיעצר רק בקריסת הפרדיגמה על אחריות מנהלים ובעלי שליטה בקבלת ההחלטות המקצועיות בחברות שתחתם.
הטרגדיה שהובילה למותם של 3 ילדים ולמחלתם של עוד 23 איננה רק טרגדיה אנושית, במובנה העמוק ביותר, אלא גם טרגדיה משפטית: תחילה בקביעת בית המשפט כי עיקר האחריות למחדל הרשלני שבהפחתת הוויטמין החיוני לתינוקות נמצא אצל אנשי חברת הומנה הגרמנית, ולא בקרב בעלי התפקידים ברמדיה. אלא שאנשי הומנה לא עמדו לדין - לא בגרמניה ולא בישראל.
אחר-כך - בהחלטה כי מותה של הילדה השלישית, כ-7 שנים לאחר חשיפת הפרשה וכשהמשפט היה מצוי בשלב מתקדם, יידון כחבלה ולא כגרימת מוות; ועד לאי-ביסוס הקשר הסיבתי בין צריכת הפורמולה הצמחית לבין הפגיעה ברוב מוחלט של התינוקות.
סנגוריהם של הנאשמים יכולים לחוש גאווה: הם הצליחו לערער כמעט כל נדבך, עובדתי ו/או משפטי, בעבודת המשטרה והפרקליטות.
אלא שהתוצאה הסופית היא אי-צדק בעבור המשפחות שנפגעו. שהרי מחדל רמדיה לא היה גזירה משמיים, אלא מעשה ידי אדם, שבסופו של תהליך, לא נותר כמעט איש לתת על כך את הדין.