למתבונן בזרם ההודעות והנתונים על מצב כלכלת ישראל ברבעון הראשון של 2013 אין ברירה, אלא להגיע למסקנה מדאיגה: המשק נמצא כיום בפתחה של תקופת האטה ניכרת. חרף התחזיות הרשמיות, ולמרות הזחיחות של הממשלה היוצאת, חובה לשאול כמה אנו קרובים לתנאי מיתון.
מהי האטה כלכלית בישראל? יש להניח כי הגדרות שונות ומנוגדות אינן חסרות, אך הקריטריון לבחינת העניין, בתנאים של המשק המקומי, צריך לשלב בין הסטייה כלפי מטה מפוטנציאל הצמיחה לטווח ארוך מצד אחד, למה שיקרה בשוק העבודה מצד שני.
פוטנציאל הצמיחה לטווח ארוך נאמד ב-4.5%, אך לא כל שיעור נמוך ממנו פירושו האטה. למעשה, כל זמן שהצמיחה גבוהה מ-3%, ניתן עדיין לייצר מקומות עבודה, או לפחות למנוע עלייה באבטלה. מתחת ל-3% מתחילה להיווצר בעיה; זאת, בגלל הגידול בכוח העבודה והעלייה בפריון. מתחת לצמיחה בשיעור 2%, העלייה באבטלה תהיה מהירה יותר, ואז התחושה הכללית תהיה של מיתון.
התמונה הגדולה
על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), התוצר המקומי הגולמי עלה במחצית השנייה של 2012 ב-2.8% בחישוב שנתי, בהשוואה לצמיחה של 2.9% במחצית הראשונה ועלייה של 3.3% במחצית השנייה של 2011. לכאורה, נתונים אלה מתיישבים עם התחזית לצמיחת המשק השנה בשיעור 2.8% - בניכוי השפעות תגליות הגז - שבנק ישראל פרסם בסוף השנה שעברה.
לכן, גם אם מתייחסים לאפשרות שהתחזית הרשמית תתגשם, עדיין המשק הישראלי צועד בתוואי של האטה כלכלית, ואין בכך סיבה מיוחדת להודעות משמחות. אמנם בנק ישראל רמז באחרונה על שיפור בתחזית, אך גם אז מדובר בשינוי קטן, אשר לא ישנה בהרבה את התמונה הגדולה.
השאלה החשובה יותר היא מה הסיכוי שהתחזית הרשמית אופטימית מדי, והתוואי שבו המשק צועד כיום מוביל לצמיחה שנתית של כ-2%, אשר, כאמור, מתורגמת לאבטלה שגדלה במהירות. בעניין זה חייבים לציין כי על פי אותם נתונים שהלשכה פרסמה, הצמיחה לכל המחצית השנייה של 2012 אמנם הגיעה ל-2.8%, אבל ברבעון האחרון גידול התוצר הואט, והגיע ל-2.5% בלבד.
המשמעות הישירה של נתוני הרבעון האחרון היא שהמשק הולך ומצטנן לו במהירות יחסית. חיזוק למסקנה זו אפשר למצוא גם בנתוני מרכיבי התוצר לכל המחצית השנייה של השנה. לפי נתונים אלה, בששת החודשים האחרונים של 2012 הייתה ירידה של 5.5% בהשקעות בנכסים קבועים - ירידה של 0.7% בהוצאה לצריכה פרטית לנפש וירידה של 1.6% ביצוא סחורות ושירותים (למעט יהלומים וחברות הזנק). אם נרשמה צמיחה חיובית, הרי שהדבר נבע מעלייה של 1.8% בצריכה הציבורית, ובמיוחד מירידה של 10.7% של היבוא.
כפי שצוין, התמונה לרבעון האחרון של 2012 עגומה עוד יותר מזו של כל המחצית השנייה של השנה. בחישוב שנתי נרשמו ירידות גדולות במרכיבים חשובים של הפעילות הכלכלית. מדד המכירות ברשתות השיווק ירד ב-2.6%, מספר לינות התיירים במלונות תיירות ירד ב-16.7%, יצוא הסחורות ירד ב-10.1%, יבוא חומרי גלם ירד ב-16.7% ויבוא מוצרי השקעה ירד ב-26.0%. רק הרכישות בכרטיסי אשראי רשמו עלייה של 6.4% בחישוב שנתי.
הסד הפוליטי
רמז נוסף להאטה המהירה בביקוש במשק אפשר למצוא בירידה הנמשכת בשיעורי האינפלציה, חרף המשך העלייה במחירי הדיור. כזכור, מדד המחירים לצרכן ירד ב-0.2% בינואר, וייתכן כי אנו בדרך לשיעורי שנתי של פחות מ-1% לשנה. לכאורה, בתנאים אלה הדבר המתבקש מהמדיניות המוניטרית היה להוריד את הריבית במשק כדי להמריץ פעילות. אולי זה מה שבנק ישראל יעשה בחודשים הקרובים, אך צריך להביא בחשבון את המלכוד שבו נתון הבנק המרכזי. כל הורדת ריבית תעודד עליות במחירי הדירות, ותגדיל את סיכון האשראי של הבנקים, בשעה שבנק ישראל חושש שסיכון זה גדול מדי כבר עתה.
גם המדיניות הפיסקלית נתונה בסד פוליטי משלה, בגלל השיחות הקואליציוניות הנמשכות הרבה מעבר לצפוי. אך גם אם תוקם ממשלה במהרה, ספק אם תוכל לסייע בהרחבה פיסקלית ובתמיכה בענפים בקשיים. נהפוך הוא, המדיניות הפיסקלית של הממשלה החדשה תהיה מצמצמת, שכן החור התקציבי המדווח הוא של כ-40 מיליארד שקל.
יתר על כן, על פי אומדני בנק ישראל, ההוצאות הצפויות ב-2013 על בסיס ההחלטות והתוכניות שאימצה הממשלה גבוהות ביותר מ-9% מהתקציב ל-2012, וב-13 מיליארד שקל מתקרת ההוצאה על פי כלל ההוצאה שאושר ב-2010. את הסטייה הזו תצטרך הממשלה הבאה לפתור על ידי קיצוץ עמוק בסעיף ההוצאות.
בשורה התחתונה, המשק הישראלי יכול להיקלע כבר בשבועות הקרובים לאש צולבת: מחד גיסא ביקושים יורדים ומשק עולמי שעדיין נתון במשבר, ומאידך גיסא מדיניות כלכלית עם ידיים כבולות, אשר נאלצת להתמודד עם ירושה שמשאירה אחריה הממשלה היוצאת, ומחויבת למצוא דרכים להקטין את ההוצאה; ואולם בעת ובעונה אחת תיאלץ הממשלה לנסות למנוע עלייה באבטלה. במשימה הזו כבר לא תוכל לעמוד.
