לפני תחילת הראיון מברר פרופ' גל ידיד אם תחום מדעי המוח בכלל מעניין לטעמי, כאילו העולם כולו לא נתן כבר תשובה גורפת לשאלה הזאת. אפילו האזרח מספר אחת, שמעון פרס, קרא להפוך את ישראל למעצמה בינלאומית של חקר המוח, ואף יזם הקמת עמותה לטובת העניין. אז כן, ברור שמעניין, אני משיבה. אלא שידיד אינו נלהב מהתשובה, הוא אפילו נראה מאוכזב: הוא ממעט להתראיין ונרתע מאוד מחשיפה, ואולי קיווה שניפרד על רקע חוסר עניין לציבור.
כצפוי, השיחה, שמתקיימת במעבדה שלו במרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, מרתקת וזורמת לאין-ספור נושאים, וידיד מתבל אותה בקושיות, למשל: אם אני מוכנה לעסקה שבמסגרתה אקבל שוקולד ובתמורה ידקרו אותי ברגל; או אם ידוע לי באיזה גיל נרשם שיא הקוגניטיביות שלי מבחינה מוחית (24, כלומר מזמן, למרבה הצער. מאז, הוא מבשר לי, אני מאבדת בכל חודש מאות תאים. גם אתם).
באיזשהו שלב, כשאני כותבת משהו בפנקס, הוא הולם בכף ידו בחוזקה על השולחן. רמת ההפתעה שלי, מתברר, יכולה ללמד משהו על המידה שבה המוח שלי ממוקד מטרה. ידיד מגלה שאני אפילו לא ממצמצת (אבל זה רק מפני שראיתי בזווית העין את כף ידו מתנתקת מהשולחן ושיערתי שכבר יעולל משהו). בעזרת הנקודה שצברתי לזכותי ברמאות קטנה אני מנסה להבהיר שאני בהחלט מכוונת מטרה לשמוע על מחקריו החדשניים, המבקשים להתערב באופן ממשי במוח ובכך להביא לגמילה מסמים.
"התמכרות לסמים היא מחלה של המוח, והיא לא פחותה מכל מחלה קשה אחרת", מבהיר ידיד, 52, חוקר בכיר בפקולטה למדעי החיים ובמרכז לחקר המוח בבר אילן ומומחה בתחום הנוירו-פסיכו-פרמקולוגיה. "היא לא מסתכמת בבעיה סוציולוגית-התנהגותית. לא מספיק לנקות את האדם מהסם ולשלוח אותו הביתה. הגוף שלו נקי, אבל המוח עדיין רווי בחוויית הסמים וממשיך לתקתק, וההשתוקקות לסם רק מתגברת ככל שזמן ההתנקות ארוך יותר. המוח עובר תהליך מסוכן והרה אסון, אז איך הוא ישתקם ויתפקד? כך קורה שרבים מהאנשים שעוברים התנקות מסמים נופלים בחזרה לסם בתוך שנה.
"כששולחים אדם שנגמל הביתה ואומרים לו, 'עכשיו אתה בסדר', למעשה מזיקים לו וישירות אחראים לחזרתו המועצמת לסם. אם לא נדע כיצד לגמול, ולא רק לנקות את הגוף מסמים, כבר עדיף שלא היינו מטפלים בו על-ידי התנקות בלבד".
המסלול של ידיד הוא פרמקולוגי בעיקרו - כלומר עוסק בחקר ובפיתוח תרופות המשפיעות על מערכת העצבים. הוא למד לתואר ראשון ושני ברפואה בהדסה, עשה דוקטורט בטכניון בנוירו-פרמקולוגיה ואת הפוסט דוקטורט במכונים הלאומיים לבריאות (NIH) שבמרילנד, ארצות הברית. כשחזר לארץ, לפני 15 שנה, הקים בבר אילן מעבדה גדולה, הכוללת כיום 18 סטודנטים לתארים מתקדמים, ומלבד התמכרויות לסמים היא עוסקת בחקרPTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית), דיכאון ומחלות פסיכיאטריות אחרות.
השיטה של ידיד לטיפול בבעית ההתמכרות נשמעת כאילו יצאה היישר מסרטי מדע בדיוני: לגרום לנגמל לשכוח לחלוטין את ההנאה שחווה בזמן השימוש בסם. האתגר הוא, כמובן, למחוק אך ורק את הזיכרון הזה, בלי לפגוע בזיכרונות אחרים.
"גם לאחר שאדם נגמל מסמים, הוא זקוק לתהליך גמילה שיקומי אמיתי ולטיפול התנהגותי", מסביר ידיד את הרציונל. "אין לו עמוד שדרה קוגניטיבי, ולכן אי-אפשר לשלוח אותו למקום שממנו הוא בא. הראש שלו הוצף למשך המון זמן בסמים, משהו 'תקוע' לו במוח והוא לא יכול להשתחרר מזה".
שינוי תפיסת ההתמכרות
חשוב לעצור לרגע ולהבין לעומק מהו אותו דבר ש"תקוע במוח", שידיד וצוותו מנסים לשחרר ולנטרל אותו. הנה ההסבר המדעי, על קצה המזלג: התמכרות קשורה להפעלת מערכת התגמול במוח. כשהמערכת מקבלת גירויים חיצוניים שנתפסים כחיוביים, היא יוצרת תחושה טובה ומספקת, והופכת לחוויה מתגמלת שנלמדת, כלומר שנרצה לחזור עליה כדי להרגיש שוב ושוב את התחושה הטובה. כך קורה לא רק בחשיפה לסמים אלא גם בכל סוג של התמכרות, אך התהליך בסמים קורה בעוצמה גבוהה יותר מכל התמכרות אחרת. החומרים הכימיים שמשתחררים במוח בזמן השימוש משבשים את התקשורת במוח, ואפילו משנים את מבנה המוח מבחינה צורנית.
"תהליך הלמידה והזיכרון של הסם הוא תהליך אקטיבי ממש", מבאר ידיד. "עם השנים הבנו שמשהו תופס את המכורים כי המוח זוכר את ההרגשה הטובה של הסם. משהו רוכב להם על מערכת התגמול החיובי הטבעי, והשינוי הפלסטי שהמוח שלהם עובר גורם להם לא להשתחרר מהזיכרון. החוויה התקבעה אצלם בזיכרון וצריך לשבור להם את זה, כדי לפנות מקום לתהליכי למידה ולזיכרונות חדשים".
ככה זה נראה מבחינה מדעית, אבל מבחינת המסומם ההרגשה היא בדרך כלל של אופוריה. המוח זוכר את החוויה ומחפש לחזור עליה בכפייתיות. ידיד גם מבין מדוע: "סם נותן הרגשה שהיא פי אלף מאורגזמה. זאת עוצמה תחושתית שאי-אפשר להשוות אותה לשום דבר, ובמיוחד זה נכון לגבי שימוש בקוקאין, שבתוך חצי דקה מגיע למוח. האדם המכור הוא שרוף - כל אושיות החיים שלו מכוונות למנה שהוא רוצה להשיג".
לכן, חוקרים רבים ברחבי העולם, וידיד ביניהם, עמלים על מחיקת אותו זיכרון ספציפי של המסומם: "השינוי במחקר בשנים האחרונות הוא שאנחנו מבינים שצריך לחפש איך מבקרים את הצריכה לסם. העניין הוא לא לגרום למחיקת זיכרונות כללית או לפגיעה במערכת התגמול, כי אז האדם יידרדר לדיכאון; הרעיון הוא למחוק רק את הזיכרונות הספציפיים של מערכת התגמול לסם".
פרופ' ידיד מנסה להשיג את המטרה הזאת בכמה דרכים: הראשונה היא פיתוח שיטה לגמילה באמצעות סטרואיד טבעי, במסגרת מחקר שהוא עורך יחד עם ד"ר רחל מעיין ועם פרופ' אברהם ויצמן מאוניברסיטת תל אביב. מדובר בהורמון הסטרואידי DHEA (Dehydroepiandrosterone) , המיוצר בגוף, ובין היתר במוח.
העולם מתלהב כבר כמה שנים מההורמון הזה, שעל-פי מחקרים יודע לחולל נסים ונפלאות כמו שיפור הזיכרון, אנטי אייג'ינג, חיזוק המערכת החיסונית ואפילו הפחתת הסיכון לחלות בסרטן ובאלצהיימר. בארצות הברית, למשל, הוא נמכר כתוסף מזון בצורת כמוסות ללא צורך במרשם רופא, ואילו בישראל יש צורך במרשם והוא ניתן בעיקר לדיכאון ולסכיזופרניה.
אז מה הקשר להתמכרות? מחקרים הראו שמכורים שהחלו גמילה כשרמת ה-DHEA שלהם בדם גבוהה יחסית, עברו טוב יותר את התהליך, ורבים מהם לא חזרו לסם. לעומת זאת, אצל מטופלים שהצליחו להיגמל אך הידרדרו שוב ובמהירות לסם, נמצאו רמות נמוכות של ההורמון. ידיד וצוותו החליטו לתגבר את ההורמון בגוף באופן מלאכותי, ולראות כיצד הוא משפיע על חולדות בתנאי מעבדה.
על מנת להסביר איך זה עובד, ידיד מחזיר אותנו לאותה מערכת תגמול, המקשרת בין החוויה הטובה שעובר המשתמש בזמן צריכת הסם, לבין הצורך לחזור אל הסם. "בטיפולים הקיימים, של תחליפי סם כמו מתדון, המטרה היא 'להוריד את העוצמה' של התגמול. הבעיה היא שבמצב כזה מערכת התגמול מתקהה, ואז המוח 'זוכר' את הסם אפילו בעוצמה רבה יותר וההשתוקקות אליו גוברת".
מה שידיד ועמיתיו מנסים לעשות הוא דווקא לשקם את מערכת התגמול במקום לדכא אותה, להחזיר את המוח לרמה נורמלית של קולטנים ולשקם את הביוכימיה שלו, כך שזיכרון חוויית הסם יימחק עד שהגוף יפתח מעין חסינות אליו.
וכאן נכנס ה-DHEA: "יש רק שני אזורים במוח שבהם התאים מתחדשים", מסביר ידיד. "אחד מהם הוא אזור ההיפוקמפוס, שקשור להתמכרות וגם ללמידה ולזיכרון, ועקב כך, בין היתר, הוא קשור גם למערכת התגמול. בעצם, באופן מעשי אנו סופרים יצירת נוירונים חדשים במוח, תהליך שנעצר במצב של סטרס (לחץ, עקה).
ה-DHEA מאפשר להתגבר על עיכוב זה כך שהמוח יכול ליצר כמות כזו כמו מוח נורמלי - על אף שנחשף לסמים במשך זמן ארוך. כיוון שחידוש התאים במוח מתקיים במקום קריטי לקליטת נתונים סביבתיים, לשמירת זיכרונות ולעיצוב חוויית התגמול, התחדשות התאים בו תורמת ישירות לאפשרות של רכישה ואחסון חוויות חדשות - כלומר, חוויות שונות מהחוויות של הסם, שעד עתה העסיקו את המכור באופן אינטנסיבי. כך המכור הנקי יכול לפתוח דף חדש שיוביל לגמילה. קרי, סיגול הרגלי חיים חדשים ובונים".
- והתוצאות?
"בניסויים קליניים במכורים שטופלו באשפוזית ביפו מצאנו שיפור של עד 90% בקרב חלק מהנגמלים. העוצמות של הקריז היו פחותות, וברובם פחתו הסימפטומים של דיכאון ושל חרדה שאופייניים לתהליך הגמילה".
היעדר המעקב אחר נגמלים המשתחררים לביתם מהאשפוזיות מביא לכך שידיד ועמיתיו אינם יכולים לבדוק מתי, אם בכלל, הם יחזרו לסם, ואם אכן מדובר באפקט לטווח ארוך. לכן, בימים אלה נערך הניסוי בשני מרכזי גמילה שעוקבים אחר המטופלים במשך כמה חודשים לפחות - מלכישוע בגלבוע וריטורנו שבגבעת שמש.
- האם אפשר למחוק גם זיכרונות רעים אחרים?
"כן, למשל מוות של אדם קרוב, אונס או הלם קרב. גם על כך אנחנו מנהלים מחקר בבעלי חיים".
ניסוי נוסף בבעלי חיים מתבצע במעבדה בעזרת שימוש באלקטרודות וגרייה חשמלית של אזורי מוח עמוקים: "הרעיון הוא שבמוח אין אזור שעובד לבד, כל האזורים עובדים יחד. בעזרת נזעי חשמל מקומיים אפשר להתערב בפעילות אזור התגמול, שבמצב של התמכרות לסמים הוא אזור חולה מאוד. הגירוי עשוי למחוק את הזיכרון הספציפי".
לסיום, הגענו לשאלת התקציב: מי מממן את מחקריו של ידיד? "אני עובד עם תקציבים זעומים מהרשויות המקומיות", הוא אומר. "אני מאוד מאמין במחקרים האלה וגם המדינה מאוד מעריכה, אבל לא תומכת די. למחלקה לענייני סמים במשרד הבריאות אין כסף לדברים האלה. מהרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול אנחנו מקבלים קצת. על מחקר ה-PARP קיבלנו מענק יוקרתי מארצות הברית של כ-200 אלף דולרים, וזה מאוד מינף אותנו. אני משנורר מפה ומשם, ורוב האנשים אצלי עובדים בהתנדבות. צריך למשל להביא דגימות דם מכפרי הגמילה שאיתם אנחנו עובדים, את יודעת שאנשים נוסעים לשם בהתנדבות כדי להביא אותן? חברות התרופות לא משקיעות בזה כסף כי הן אומרות - מי ישלם על התרופות, הנרקומנים?".
- נשמע מתסכל.
"אנחנו עובדים, אבל זה מאוד מתסכל. אני לא עושה את זה בשביל רישום פטנט ולא מקבל תמלוגים; ממילא עבור רוב הפיתוחים גם אי-אפשר לרשום פטנטים, ואני מוכן להיות כלי שרת. תשמשו בי, אני אומר לרשויות, תנו לנו צ'אנס; תבואו ותבדקו אותנו מיליון פעם, שמא יתברר שאנחנו טועים, אבל אולי גם נוכל להגיע לפריצות דרך ענקיות. יש לנו מחקר בסיסי רחב ומוצק, ואני חושב שאפשר לתרגם אותו לשימוש טיפולי. הכוח המניע שלי הוא הצורך החברתי והשליחות הלאומית. הדגל במחקרים האלה צריך להיות דגל ישראל, ואני חושב שיש לנו במה להתגאות".
הכתבה המלאה - במגזין G
האומדן השנתי של כמויות הסמים / צילום: imagebank/thinkstock
כתבות
ני"ע
