"דתיים משלמים הרבה על חינוך - החילונים לא מבינים"

ישראל ליבמן יודע משהו על כאב. כשהיה בן 24 הוא חלה בסרטן בלוטות הלימפה ונאבק במחלה בייסורים קשים. בגיל 27 הוא ניצח את המחלה, ויום אחד, באוגוסט 1998, הגיע עם אשתו לבית החולים שבו טופל כדי להודות לצוות הרפואי. באותו היום אירע פיגוע ירי ביצהר. אחיו, שניאור-שלמה ליבמן, נרצח בידי מחבלים. בשנת 2005 היכה הסרטן במשפחת ליבמן בפעם השנייה. אביו של ישראל, הרב מנחם ליבמן, ממייסדי היישוב היהודי בחברון ובקריית ארבע, נפטר מאותה מחלה שממנה החלים בנו כמה שנים לפני כן. לפני שנה וחצי גם הטרור דפק שוב על דלתה של משפחת ליבמן, כשרוצחי אחיו של ישראל שוחררו במסגרת עסקת שליט, לקול מחאה חריפה של המשפחה.

את סיפור החיים הזה, רצוף המאבקים, הניצחונות, הייאוש והתקווה, ליבמן החליט לנתב כדי לעזור לאחרים. הוא הצטרף לעמותת פעמונים, המסייעת למשפחות במצוקה כלכלית, ושימש כסמנכ"ל התפעול שלה; מאוחר יותר הקים עמותה משלו, מקימי, לזכר אביו ואחיו, והוא משמש כמנכ"ל שלה.

"הייתי יכול להיות במקום אחר, אבל אני פה", הוא מספר בראיון ל-G על המוטיבציה. "אני רוצה לנצל את הזמן ולעשות דברים טובים. לקחתי על עצמי חזון ויש לי מחויבות". את המעבר מפעמונים להקמת עמותת מקימי הוא מסביר בצורך שלו לעזור "למשפחות שלא מתקבלות באף עמותה". פעמונים, הוא אומר, "מסייעת למרבית המשפחות שפונות אליה, אבל המשפחות הקשות ביותר קיבלו מכתבי דחייה והיה לי קשה עם זה".

מקימי הירושלמית, שכוללת את ליבמן ועוד שלושה עובדים בשכר, פועלת כבר יותר משנתיים ומסייעת בעיקר, אבל לא רק, למשפחות מהמגזר הדתי-לאומי. ליבמן מספר שכ-400 משפחות מרחבי הארץ כבר טופלו בעמותה מאז היווסדה, "עם חובות שנעים בין 20 אלף שקלים לחצי מיליון שקלים. אנחנו מוכנים לשכב על הגדר בשביל כל אחד, בתנאי שהמשפחה רוצה לעזור לעצמה".

הגישה של העמותה, הנשענת בין היתר על ערכי הקהילתיות המושרשים מאוד במגזר הזה, מאפשרת לה לסייע בהצלחה יחסית למשפחות שנקלעו למצוקה כלכלית קשה. ליבמן ואנשיו פועלים מול אנשי מקצוע שונים - עורכי דין, רואי חשבון, יועצי משכנתאות ואפילו מטפלים זוגיים, ובונים יחד עם המשפחה תוכנית לשיקום כלכלי.

"יש אנשים שלא מוותרים על צימר פעם בשנה, שאומרים 'זה החיים שלנו', אבל מוכנים לוותר על רכב", הוא מספר. "יש אישה שאומרת שהסלולרי שלה הוא כמו פסיכולוג, היא צריכה לפרוק את הקשיים שלה בשיחות עם אימא שלה ואחותה. אנחנו מתחשבים בכל אלה, אבל אנחנו לא מאפשרים למשפחות לא לקחת אחריות על עצמן. המוטו שלנו הוא לחיות אך ורק ממה שיש ולא מעבר לזה".

ליבמן פועל לגיוס כספים עבור המשפחות ולצמצום חובותיהן מול בנקים, נושים ומלווים בשוק האפור, ומנחה אותן להיפטר מפיתויים מתוקים דוגמת כרטיסי אשראי, פנקסי צ'קים וכרטיסי מועדון. המשפחות אינן מתבקשות לשלם עבור השירות, אך כמובן קיימת האפשרות לתרום לעמותה, למי שידו משגת או שתהיה כזאת בעתיד. ליבמן אומר שאילו היה לו תקציב, היה מקים סניפים נוספים בארץ, אבל עד אז גם הוא נאלץ לחיות ממה שיש.

עניים וממשיכים לתרום

"מבחינת ההתנהלות הכלכלית, יש שני הבדלים מהותיים בין המגזר הדתי-לאומי לבין החילוני", מסביר ליבמן. "קודם כול, דתיים משלמים הרבה יותר על חינוך פרטי. משפחות דתיות משלמות על כל ילד בגיל התיכון בין 1,500 ל-2,000 שקלים בחודש על ישיבה או על אולפנה, ויש משפחות שבהן שניים-שלושה ילדים במקביל בגילים הללו. הציבור החילוני לא מבין את זה.

"הסטיגמה אומרת, 'אתם לא בסדר, אתם רק רוצים לשאוב תקציבים מהמדינה'. הציבור הדתי צריך לעשות הסברה מהו חינוך ועל מה הם משלמים, לעומת החינוך שנותנים חינם. גם בציבור הדתי צריכים להבין שאפשר לרדת מהקצוות וללכת על פתרונות ביניים; אפשר לבנות מוסדות חינוך טובים ומקובלים בעלויות יותר נמוכות".

את ההבדל השני רואה ליבמן בנכונות לתרום: "במגזר הדתי-לאומי יותר פתוחים לתרומות. קיימת המצווה לתת מעשרות והנוהג לתרום הוא כל-כך חזק, שגם משפחות עניות לא מוותרות על זה; הן יכולות להרוויח 7,000 שקלים ועדיין לתרום 10% בכל חודש. השאלה היא לא אם לתרום אלא למי לתרום. אדם יכול לתרום לישיבה שבה הוא למד או למוסד כלשהו, ופתאום אנחנו באים ואומרים לו, יש סיפור קרוב אליך של משפחה שנקלעה למצוקה - בין אם זה מהיישוב שלך או ממקום העבודה או שהבעל משרת איתך במילואים - ואתה מחליט להעביר אליהם את התרומה החודשית. במגזר הזה, השאלה היא רק של ניוד, לאן לנווט את הכסף".

הנכונות לתרום היא שעומדת במרכז האסטרטגיה של עמותת מקימי. "אין לנו כסף לתת", מסביר ליבמן, "אלא רק רצון טוב ויצירתיות".

- אז איך זה עובד?

"אני מבקש מהמשפחה שפונה אלינו איש קשר או שניים שיהיו בסוד העניינים. אלה יכולים להיות בני משפחה, חברים, קולגות מהעבודה וכולי. אנחנו בודקים עם המשפחה איפה היא מוכנה שנתרים - בעבודה, במשפחה, ביישוב שבו היא גרה, בגדוד שבו הבעל משרת במילואים. אנחנו פונים אליהם במיילים, בטלפון, מפרסמים בפייסבוק, או שהרב מבקש ואומרים שיש חבר או בן משפחה שנקלע לצרה. אנחנו לא מפרסמים את השם ומטשטשים פרטים, אבל צריך לתת כיוון במה מדובר - משפחה חד-הורית, קשיים כלכליים, גירושים וכדומה, כי אנשים לא רוצים לזרוק כסף לבור בלי תחתית".

"למרבית הציבור החילוני אין המנהג הבסיסי של מעשרות. במגזר החילוני אומרים לנו, אנחנו עושים הוראת קבע לחשבון חשמל וטלפון, אבל לא לעמותה. במשפחות חרדיות הנוהג לתרום קיים כמובן, אבל יש להן מנגנונים פנימיים. או שאתה בקליקה או שלא, ולפעמים תורמים רק לקופת העיר כמו בבני ברק".

ליבמן מזכיר שהריבית המקובלת בשוק האפור עומדת על כ-10% בחודש: "כל עוד אתה מחזיר את הכסף בזמן, הם בסבבה איתך. אבל ביום שבו אתה מפגר בתשלומים, הם משתנים. הם יכולים להגיע אליך הביתה או לעבודה, או לשלוח אנשים. הם לא מחפשים לפגוע פיזית כי הם יכולים להסתבך עם המשטרה, אז הם מאיימים. וכך קורה שאנשים לוקחים עוד ועוד הלוואות בשוק האפור כדי להחזיר להם. זה גלגל המוות".

- מהן טקטיקות האיומים שלהם?

"הם יכולים לבוא הביתה חצי שעה לפני כניסת שבת, כשהבעל בבית הכנסת והאישה לבד עם הילדים, ולהפחיד אותם; או בשתיים בלילה, ולהרעיד את כל השכונה. זאת טראומה למשפחה, ואז גם כל השכנים יודעים שהמשפחה הסתבכה. הם עוקבים אחרי המשפחה, יכולים להפחיד את הילד בדרך לבית הספר ולהגיד לו - תגיד לאבא שלך שאנחנו נהרוג אותו".

- איך אתה יכול לעזור במצב כזה?

"אחרי שאנחנו מגייסים תרומות מהקהילה ואני יודע כמה כסף נאסף עבור אותה משפחה, אני נפגש עם אנשי השוק האפור או הנושים. אני מנסה לתווך בין הצדדים ולהוריד את החוב ב-50%".

- איך מתנהל המשא ומתן איתם?

"בהתחלה הם משתוללים וצועקים. אני מנסה להרגיע את הרוחות. אחר כך אני מבקש מהם לשים את עצמם במקום של המשפחה. משחק להם על המצפון, ניצלתם אדם תמים, אף אחד לא גנב פה כספים, אתם כבר קיבלתם יותר ריבית מהקרן ונהניתם מהכסף. הם מאוד קשים, אבל יש הרבה שמצליחים להוריד איתם את החוב עד למחצית. במקביל אני מייעץ לאנשים שלוו את הכספים פשוט להיעלם, כדי שאנשי השוק האפור יבינו שהם במצוקה אמיתית, ואז יש לנו יותר כוח במשא ומתן".

הכתבה המלאה - במגזין G