עידן אלתרמן מזמין שקשוקה. 12 וחצי בצהריים, הוא רק התעורר לאחר ששוב הלך לישון נורא מאוחר, ובא לו לאכול משהו. קודם הגיעה קערת סלט עם רוטב. הוא הביט בה המום וקרא למלצר, "סליחה, אפשר בלי רוטב?", ואז באה השקשוקה. עם גבינה בולגרית מעל. "אוי", הוא אמר, "ממתי שקשוקה מגיעה עם גבינה? אני לא אוכל מוצרי חלב", והחזיר את המנה, ששבה לשולחן נטולת לקטוז. לא חשבתי להזכיר את האפיזודה הדי שולית הזאת, אבל אז הגענו לדבר על כמה סטנד-אפ ובידור הם רווחיים, והקשר לאוכל הפך ישיר למדי. שאלתי, "איך אתה לא מיליונר? הרי בתקופות של 'פלטפוס' ושל 'כוכבי השכונה' אתה ואבי גרייניק דפקתם קופות". הוא תקע בי שתי עיניים כחולות, שקועות בפרצוף שדוף, ואמר, "אני מבזבז על אוכל. לא רואים עליי. בזבזתי המון על אוכל בחוץ, התרגלתי לחיות ברמת חיים גבוהה".
- אתה אוכל הרבה?
"המון. אם הייתי יודע לחסוך באכילה בחוץ, הייתי נמצא במצב כלכלי הרבה יותר טוב. הרווחתי המון עם אבי בשנים הראשונות. יכולנו להיות יותר מיליונרים, אין ספק. אבל בגיל 41, עם שני ילדים ומשכנתה, אני עדיין נאבק. אני עושה תיאטרון בשנים האחרונות, ואת יודעת מה המצב. לא משהו".
- אז למה אתה שם ולא רק בבידור?
"כי אני אוהב לשחק בתיאטרון. זה מקום שבו אתה יכול להזדקן ולהתפתח, זה מקום ששומר עליך. למה אני מבזבז את הזמן שם כלכלית? זה מאוד מתסכל שלא מרוויחים מספיק כסף בתיאטרון".
- אתה פרילנסר.
"כן, ואני מאמין שבאיזשהו שלב אעבור להסכם קיבוצי, כי אני מבין שהתיאטרון מעביר גם שחקנים בכירים לחוזה קיבוצי, ואני מחשיב את עצמי כבכיר עם הניסיון ועם הוותק שלי. יש בזה יתרונות מסוימים, תנאים סוציאליים - דברים שהם בתחום המקצועי של אשתי, שהיא משפטנית ומנהלת הלשכה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, ולבוס שלה קוראים אבי ניסנקורן, איש מאוד מוכשר. אני לא מבין עד הסוף את כל מה שהיא עושה, אבל יש הרבה מהפכות שרשומות על-שמה".
- אז יש חלוקה בבית? היא על הכסף?
"היא נמצאת במקצוע שבו יש מתאם הגיוני בין השכר שהיא מקבלת לוותק ולסטטוס שלה. אצלי זאת רכבת הרים. שנתיים-שלוש של הרבה עבודה, אחר כך פחות. אני חברה בע"מ, היא לא מעורבת אצלי ואני לא מעורב אצלה. אני חייב להתעניין בצד הכספי, כי אני מפיק את רוב הדברים שאני עושה. אני הקלישאה של אמן ברדקיסט, לא חזק בביורוקרטיה, לא מגיש חשבוניות בזמן, לא מסודר".
- כמפיק אתה חייב לדעת להתארגן.
"אני מכיר הרבה אמנים שהם אנשי עסקים, שיודעים מה הריבית שלהם בבנק. הייתה תקופה שהשקעתי במניות וכאלה, והייתי מדבר עם אנשים שאמרו, 'זה עלה, זה ירד', וזה לא מעניין אותי כל-כך. אימא שלי מבינה בזה. ממנה גם קיבלתי את הנטייה ליזמות. היא פרופסור לתכנון ערים בטכניון, בעלת שם עולמי, מאוד אמביציוזית ואסרטיבית - לא רק בעבודה, אלא גם בסבתאות".
- הדור שלכם הוא דור יזמי במהות.
"כמעט אף אחד מאיתנו לא למד משחק באופן פורמלי, ונחשפנו לציבור בדברים שאנחנו הבאנו. אני עושה הרבה תיאטרון, ששם אני שכיר חרב. כרגע יש את 'ענן על מקל' - פרויקט של המוזיקאי דידי שחר שהלחין את שיריה של רינת הופר, וחיפש עוד זמר לצד ירדן בר-כוכבא, שהיא חברה שלי כבר עשרים שנה - אז הצטרפתי; אני מופיע במחווה לדיוויד בואי, שנפל בדיוק בזמן עם הוצאת התקליט החדש שלו - שישה נגנים, ביניהם אלון נוימן על התופים; יש לי מופע בידור מוזיקלי שלי - 'אלט שיפט', שם יש שירים מצחיקים מתורגמים מאנגלית; ואני כותב פיצ'ר, קומדיית התבגרות שמתרחשת בחיפה, שקיבלתי כסף לפתח את התסריט שלו מהקרן לקולנוע. הדברים שאתה עושה לעצמך הם הכי טובים".
- אתה מממן את המחווה לבואי?
"כולנו שותפים ברווח ובהשקעה. שישה נגנים. הנה, זאת חשבונית על פרסום שעשינו בעיתון. אנחנו נפגשים פעם בכמה זמן, יושבים על תקציב, הוצאות, הכנסות. לא הייתי מסוגל להיות שכיר".
- עניין של הסתגלות למסגרת?
"שאם יהיה שבוע שבא לי רק לכתוב - שיהיה לי החופש. עם הגיל, כשיש לך ילדים, אתה מבין שיש לזה הרבה יתרונות. למשל, כשאתה עצמאי, אתה לא יכול להרשות לעצמך לשבת בבית ולהיות חולה. קרה לא פעם שהופעתי עם חום ושפעת".
- לא הצלחת לשחזר את ההצלחה האדירה שלך ושל גרייניק. אמרת שבעשר השנים האחרונות לא מצאת את עצמך.
"מאז שנפרדתי מאבי גרייניק".
- אתה מצטער על ההחלטה להיפרד?
"לא היינו יכולים להחזיק יותר מעמד יחד. בעיקרון אני לא מצטער על שום דבר, גם לא על הוויתור שלי על 'משחק מכור' או על 'ארץ נהדרת'".
- ולא צובט לך לפעמים בלב כשאתה רואה את ההצלחה של שתי התוכניות האלה?
"לפעמים אתה נאחז בזה ואומר לעצמך, 'מה היה אילו'. אבל בשנים האלה שיחקתי בתיאטרון, עשיתי סטנד-אפ, ביימתי סרט תיעודי ('נמוך'), יזמתי עם יעל לבנטל את 'לא לפני הילדים' בערוץ 10. נכון שזה לא מדורת השבט כמו פעם".
- והמעבר הזה לאש נמוכה, קשה?
"אני לא מכיר מישהו מהתחום ששומר על אותו מעמד במשך עשרים שנה. בשנתיים האחרונות, מאז גיל 40, קורים לי דברים טובים. היחצנית של הבימה אומרת שמתעניינים בי, פתאום כולם נורא בעניין. למה זה קורה? לא יודע, ואין לי שליטה על זה. תמיד המשכתי לעבוד, נכון, פחות בטלוויזיה, אבל בכל זאת הייתי ב'החיים זה לא הכול', שהייתה סדרה מטורפת".
- אתה וגרייניק עובדים כעת על קמבק. שמרתם על קשר במשך כל השנים האלה?
"לא כל-כך. היינו טיפה בריחוק, לא התראינו הרבה, רק באירועים שבמקרה הזמינו את שנינו".
- אז איך הניצוץ נדלק שוב?
"מאז שהוא נהיה אבא, זה קירב אותנו. כל צמד כמונו, כמו אלי ומריאנו למשל, מתחיל מחברות, חייבים להצחיק אחד את השני".
- הדמויות שלכם יצטרכו להתבגר במופע החדש.
"הדמויות מ'נווה חמציצים' יהפכו להורים, כי אתה לא יכול להישאר בשכונה עם נערים בני 22, למרות שאנחנו נוטים להתעסק בשטויות. הרבה סטנד-אפיסטים מתעסקים באישה, בכרטיס האשראי ובילדים. אנחנו נפגשים בבתים שלנו, עושים אימפרוביזציות. אף פעם לא ישבנו ליד מחשב".
- מישהו משלם לכם על החזרות?
"לא. זאת הפקה שלנו. אם מישהו ישלם לנו על החזרות, ההפקה תהיה שלו, אנחנו נהיה שייכים לו. זה פרויקט שלנו. אני מניח שאם מישהו היה מממן אותנו זה היה מחליש את הכוח שלנו בהפקה".
- ואולי אנשים ירצו לראות אתכם, והפוזיציה שלכם כיום שונה מזאת של פעם.
"את נותנת לי חומר למחשבה".
- נצלו את זה. גזרו קופון.
"צודקת. זה הריאיון הראשון שאחרי שיסתיים אלך הביתה לחשוב".
- מתי התחלת לעבוד בהבימה?
"לפני ארבע שנים במחזה של רשף לוי, 'לרקוד ולעוף'. אחרי זה בא 'נתתי לך חיי'".
- שלא היה הצלחה גדולה.
"הוא היה קצת אפל, לא סנדרסון השטותי. אני עושה עכשיו תפקיד דרמטי לגמרי ב'ערי מדבר אחרות', הפקה קאמרית עם גילה אלמגור, עם סנדרה שדה ועם עודד תאומי".
- ואיך זה מרגיש?
"אין כזה הבדל מבחינתי. כל הקומיקאים שאני מכיר עושים דרמה, אני לא בטוח שזה עובד גם להפך".
- למה לא הסכמת להנחות את "היפה והחנון"?
"לא מתחשק לי. אשמח לעשות דברים אחרים. הסוכנת שלי לא תשמח לקרוא שאני לא רוצה לעשות הנחיה. אני פחות אוהב אולפן, יותר שטח".
- זה אחלה כסף וחשיפה מעולה.
"מה את חושבת, שבטלוויזיה משלמים המון? אני מדבר עם חבריי הקרובים, בעלי שמות מוכרים שנמצאים בטלוויזיה, והם נאבקים. מאתגר במקצוע שלנו לשמור על רמת הכנסה מסוימת".