תראו איזה קטע: עוד לא המריא מכאן הנשיא ברק אובמה, וכבר נחת כאן הנשיא רייגן. כלומר, לא רונאלד רייגן, אלא האיש שהוריו החליטו לקרוא לו על שמו של גיבור שנות השמונים באמריקה הרפובליקנית. רונאלדו.
באופן מפתיע (ואולי בעצם לא כל כך) לבש סיקור האירועים השונים בתכלית אופי די דומה: כאן בדיוק ינחת אובמה, כאן ילחץ את ידו של ראש הממשלה (ורעייתו!), מכאן תעבור השיירה, כאן יאכל, מה יאכל? וכך הלאה. זפזפ מ-22 ל-56 וקבל: כאן ינחת רונאלדו, כאן ילון, כאן יתאמן, שמעתם כמה כסף הוא מרוויח? ראיתם את החברה החדשה שלו?...
ובסוף יהיה גם משחק כדורגל.
אם בעל הפאב שלכם טרח והתקין מסך כדי שהמשחק ירצד ברקע הבירה של יום שישי, מה טוב. אם לא, אל תפריעו לעצמכם באמצע השלוק. נסו להיזכר ב"יומני כרמל" משדרים את סטלמך וחודורוב נגד הרוסים. הדבר היחיד שהשתנה מאז הוא הצבע. זוכרים את השורה שמוקדשת לרונאלד המקורי? "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תכף נרגיש את זה כאן". נכתב על רייגן, מתאים גם לכריסטיאנו - שהרי נותרנו ארץ קטנה עם שפם. עם כל עוצמתה המדומה של ישראל, אנחנו נרגשים כנערת בת-מצווה בכל פעם שדבק בנו מעט אבק כוכבים: נטלי פורטמן, כריסטיאנו, אובמה, הכל הולך - העיקר שישימו לב, שיתנו חיבוק, שנרגיש חלק ממשפחת העמים.
ולא רק ארץ קטנה עם שפם, אלא גם עם שפן! במו אוזני שמעתי את מוטי פשכצקי ("פשכה"), בחור חביב שנראה כאילו הכדורגל הישראלי מעניין אותו באמת, מדבר על שירן ייני בתור "השפן" של אלי גוטמן. אני לא יודע איך אומרים "שפן" בפורטוגזית, אחרת הייתי מתרגם - ולו רק כדי שכריסטיאנו לא יישן מרוב דאגה בלילה: עד שנפטר מ"הפרעוש", עכשיו מגיע שפן? ציירי לך שפן, נבחרת ישראל, אולי כך תיראי מאיימת יותר. שלא יובן כאילו אני מזלזל בייני המוכשר. הוא אחד מהטובים בעיקר משום היותו אנטיתזה לכדורגלן ישראלי. רק שאת זה הייתי כותב על ייני הכדורגלן, לא השפן של גוטמן שנאלץ להסתפק בחסה מידו של המאמן הלאומי בעוד רונאלדו זולל סושי מטבורה של דוגמנית.
***
מעולם לא היה הפער החברתי בישראל מורגש כל-כך כמו בתחום הכדורגל: אלפי ישראלים גודשים את היציעים בכל מחזור הכרעה בליגת האלופות, משלמים מאות אירו לכרטיס (לא כולל טיסה ומלון). האחרים נאלצים לקנות "מיני מנוי" כדי לחזות ברונאלדו מקצה המחראה הלאומית, שתי אצבעות מבני ברק. מיני מנוי: קנה בשביל רונאלדו, קבל גם נבחרות שאת שמן טרם שמעת. בהתאחדות קוראים לזה "מנוי משולש", אבל זה מרגיש יותר כמו אצבע משולשת.
האורווה כבר לא איתנו, הקופסה קרסה, עוד רגע ניפרד בלי געגוע מקרית אליעזר (ומספרים לנו שאפילו וסרמיל בדרך למטה). רק אצטדיון ר"ג נשאר על מקומו, אנדרטה לכיעור.
בוא שלוש שעות לפני המשחק, אחרת תתקע בפקקים. אל תחלום אפילו על מקום מסומן ביציע, שהרי מן המפורסמות היא שסדרנים בכדורגל הישראלי עושים הכל חוץ מסדר. מה שכן, הם יהפכו לך את התיק, יחרימו את המימייה עם הפטל שהכנת לילד שלא יתייבש (אל דאגה, בתוך האצטדיון יש מים בעשרה שקלים לכוס). אחת לכמה דקות יעשה לך העבד כי ימלוך תרגיל מנהיגות: "עכשיו כולם עשר מטר אחורה או שאני לא מכניס אף אחד".
ממול יישבו העסקנים ביציע האין-כבוד (ובטח שאין בושה), אור בין-הערביים יטיל את צלליותיהם עמוק אל תוך כר הדשא, ועל זה כבר נאמר: במקום שבו אנשים קטנים מטילים צל גדול, סימן שהשמש שוקעת.