תגידו מה שתגידו על שר הפייסבוק החדש של ישראל, יאיר לפיד, אך אי-אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא החזיר למרכז סדר-היום את הנושא הכלכלי-חברתי. הדיון הציבורי הסוער והמרתק שהתחיל באוהלים בקיץ 2011 - ואף פעם לא נגמר - חוזר עכשיו ללהוט. שאלות כמו מיהו בעצם מעמד הביניים הישראלי ולאיזה עשירונים הממשלה צריכה לדאוג בעדיפות ראשונה חוזרות לככב הן בטורי הפרשנים והן גם ברשתות החברתיות, בשיחות הסלון והברזייה.
בימי המחאה, לפיד בעל הטור בעיתונות היה בין אלה שהגיבו לסדר-היום הזה (ע"ע "אחיי העבדים"); עכשיו, לפיד שר האוצר מחולל אותו.
מנקודת-מבט עיתונאית מסורתית יש משהו מקומם בערוץ הפייסבוק שלפיד מנהל: תקשורת אוהבת פוליטיקאים שמשיבים לשאלות שלה. אך לפיד לא משיב לשאלות, הוא רק מספק תשובות, ואת אלה שנוחות לו. שר האוצר על תקן כתבנו בדיוני התקציב. זו אולי לא הפוליטיקה החדשה, אבל זו התקשורת החדשה.
סגנון חדש של קשר עם הציבור
באותה נשימה, צריך לזכור שהחלופה היא לא שר אוצר שמשיב בכנות מבוקר עד ערב לקושיות של עיתונאים ומשתף אותנו בתוכניותיו, אלא שר אוצר שותק. רוב השרים החדשים לא נתנו לנו עד כה לדעת אפילו ברמז מה הם חושבים ומתכננים לעשות במשרד; לפיד אמנם מפזר ערפל שמתובל בסיפורים על ריקי כהן מחדרה, אבל לפחות הוא מפזר משהו.
אז לפיד הביא למשרד האוצר בפרט, ולממשלה בכלל, סגנון חדש של קשר עם הציבור. האם הוא יביא גם סדר עדיפויות כלכלי-חברתי חדש? התשובה לשאלה הזו עתידה להכתיב את פני הכלכלה והחברה הישראלית בשנים הבאות, וגם משהו חשוב לא פחות - הלך-הרוח הלאומי. ההשלכות שלה חורגות בהרבה מהשאלה איך סוגרים את הגירעון העמוק בתקציב. זו שאלה על חלומות והתגשמותם, תקוות והתנפצותן.
לפיד הוא לא סתם שר אוצר: הוא לא יובל שטייניץ או בייגה שוחט, הוא הגיע לתפקידו נישא על כנפי תקוותם של מיליוני ישראלים שמצפים ממנו להביא שינוי. אם לפיד יבחר לעשות עוד מאותו דבר, הקהל הגדול הזה, נתח רחב מהציבור הישראלי, עלול להפסיק להאמין שמשהו יסודי יכול באמת להשתנות כאן.
במובן הזה, של האחריות ההיסטורית, לפיד מזכיר את אהוד ברק בימי המגעים עם הפלסטינים בקמפ דיוויד 2000: ברק היה התקווה הגדולה של מחנה השלום; הוא נסע לקמפ דיוויד כדי להביא הסכם שלום, וחזר עם אינתיפאדה שנייה.
נשים רגע בצד את השאלה אם ברק אכן "הפך כל אבן בדרך לשלום", כטענתו, ומי אחראי לכך שהמו"מ התפוצץ. על ההשלכות נראה שיש קונצנזוס: רוב הישראלים השתכנעו שאין עם מי לדבר, איבדו את האמונה שהשלום אפשרי בדור הזה, ושקעו באדישות ממארת בנוגע לכיבוש ולמתרחש מעבר לקו הירוק.
זה גם מה שעלול לקרות אם לפיד - תוך כדי כתיבת סטטוסים נוגעים ללב על המורה ריקי - יילך באותו נתיב אוצרי שבו הלכו כה רבים לפניו. הרי ישראלים רבים, לא רק אלה שהצביעו עבורו, נושאים אליו עיניים בציפייה שיעשה משהו אחר: שיצמצם משמעותית את ההשקעות מעבר לקו הירוק, שיעלה את מס החברות, שירחיב את גביית המס מהתאגידים, שיחדש את מס הירושה, שיגדיל את הנתח הציבורי מהרווחים שמופקים ממשאבי הטבע של כולנו, שירחיב את המאבק בהון השחור, שיצמצם את ההקצבות לישיבות, שיכווץ - אבל הפעם באמת - את תקציב הביטחון.
תקציב הביטחון הוא לא רק צוללות חיוניות: אם לפיד חרד למצבה של המורה מחדרה, כשר אוצר עליו להסביר איך ייתכן שכל רס"ר בקריה, שמסיים את השירות בגיל 40 ומשהו עם פנסיה לכל החיים, מרוויח הרבה יותר ממנה.
באותה נשימה, מיליוני ישראלים מצפים לשיפור דרמטי בשירותים שהם מקבלים: במערכות הבריאות והחינוך, בתחבורה הציבורית, באיכות הסביבה וברווחה. אם לפיד לא יעשה לפחות חלק מכל אלה, ואחרי הכול הוא יחזור אל הציבור עם הבשורה העבשה והרגרסיבית של העלאת המע"מ, ישראלים רבים יאבדו את התקווה שיכול להתרחש כאן שינוי אמיתי בסדר העדיפויות הכלכלי-חברתי.
פגיעה קשה בשריר התקווה
חלק מתומכי לפיד ימשיכו להאמין בו, ויניחו שאם הוא בדק את הדברים והגיע למסקנה שאחרי הכול ומכל המקומות שבעולם הכסף הגדול נמצא דווקא ב"שומנים" של המגזר הציבורי, כנראה החלופות שהחברתיים מציעים הן בגדר משאלות-לב שלא ניתנות באמת למימוש; אחרים יטענו שלפיד מלכתחילה לא היה עשוי מהחומר שמבצע שינויים היסטוריים, ושהתקוות הגדולות שנתלו בו היו מקח טעות שנידון להתפוצץ בפרצוף של כולנו.
לפיד, על-פי הגירסה הזו, התגלגל אל הממשלה בטעות על תקן שגריר המחאה החברתית, בעוד הוא ייצג מאז ומתמיד משהו אחר לגמרי; ממש כשם שרבים בשמאל רואים בברק משיח שקר שמעולם לא הסכים לשלם את המחיר הנדרש כדי להגיע לשלום אמת עם הפלסטינים.
דבר אחד יהיה משותף במקרה כזה לכולם, אלה שישמרו אמונים ללפיד כמו גם מאוכזביו: פגיעה קשה בשריר התקווה. ריקי כהן, המורה מהסטטוס של שר האוצר שמשק-הבית שלה מתקיים מ-20 אלף שקל בחודש; וריקי כהן, האם החד-הורית ששורדת בדוחק עם 5,000 שקל בחודש, שתיהן יתמודדו בשנים הקרובות עם מציאות כלכלית מעיקה, ובעיקר עם אובדן האמונה שיש סיכוי לשינוי.
הסטטוס של לפיד הוכיח שהוא יודע לשאול את השאלות הרלבנטיות לחייה של ריקי כהן מחדרה; עכשיו נותרה לו משימה פעוטה - למצוא את התשובות שישפרו את מצבה.