מי שעומד אל מול אנדרטת מלחמת וייטנאם בוושינגטון, נפעם מגודל ומעוצמת שמות 58,325 חללי המלחמה פרוסים לנגד עיניו. חישבו על כל השמות האלה פזורים סביב-סביב באנדרטאות על גבי אנדרטאות. האם לא זה, במובן מסוים, מה שמתרחש מסביבנו בישראל?
2,900 אנדרטאות ואתרי הנצחה פזורים היום ברחבי הארץ, על-פי נתוני אגף ההנצחה במשרד הביטחון, ל-23,085 אלף חללי מערכות ישראל - אנדרטה אחת לכל 8 נופלים בממוצע. באירופה, לשם השוואה, היחס עומד על אנדרטה אחת לכל 10,000 איש - על פני שטח נרחב הרבה יותר. ואלה רק האנדרטאות הקשורות לחללי מערכות ישראל.
האנדרטאות הפזורות ברחבי הארץ נושאות אופי שונה: יש את אלה המציינות אירוע או קרב מסוים, דוגמת האריה השואג בתל חי או הגלעד לאסון המסוקים; אנדרטאות צומחות (לצערנו) של בני ישוב מסוים או חטיבה מסוימת, ההולכות ומוסיפות לאורך השנים שמות לרשימה; ואינספור אנדרטאות פרטיות - שקיבלו בחלקן הגדול גם הכרה רשמית - שהוקמו על-ידי קרובי הנופלים. בניגוד לנטייה לאחד אתרי מורשת וזיכרון סביב אנדרטאות גדולות ולאומיות במדינות אחרות, כאן הפריסה רחבה, והזיכרון צץ בכל מקום באופן מוחשי.
"החברה בישראל מאוד עסוקה בהנצחה, ובכלל במוות", אומרת פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי, דיקנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. "ללוח השנה העברי נוספו מאז קום המדינה חמישה ימי חג ומועד, ששלושה מהם ימי זיכרון מובהקים בהגדרה (יום העצמאות, יום ירושלים, יום השואה, יום הזיכרון ויום הזיכרון לרצח רבין). החברה משופעת בסממני הנצחה: בכל בית-ספר שני, בשמות של רחובות, בחינוך בבתי-הספר, בתוכניות טלוויזיה, בפגישות מחזור שבהן מציינים את הנופלים. זיכרון הוא כמו חיי נישואים - צריך לעבוד עליו, אחרת הוא דוהה - ומדינת ישראל מקדישה לכך לא מעט, עוד משנות ה-20".
לדברי סרוסי, "זיכרון פרטי וקולקטיבי הוא חלק מהותי מזהות. זה כאילו בנאדם קיים ממתי שהוא זוכר, וכשהוא מפסיק לזכור, הוא כאילו מפסיק להיות קיים".
"שורשיה של 'השריטה' הישראלית נמצאים גם בשואה", אומר ד"ר גדי בן-עזר, פסיכולוג קליני ואנתרופולוג במכללה למינהל, "האבל הולך איתנו בתרבות גם שנים ארוכות לפני כן. אנחנו עסוקים בהיצמדות לזיכרון של הטראומה והאבל. למרות שבדת היהודית יש הכוונה דווקא לא ללכת הרבה לבתי קברות ולהתרכז בחיים, הישראליות התפתחה אחרת. יחסית, כתרבות, אנחנו מאוד עסוקים בעבר. יש שיטענו שאנחנו עם שהולך קדימה עם הראש אחורה".
לכבוש את ההר
אבל האם אובססיית ההנצחה היא רק נחלת ישראל? "הנצחה כיום פופולרית גם בעולם", אומרת גילה אורן, ראש ההתמחות בשיווק בבית-הספר למינהל עסקים של המכללה למינהל, ומומחית להנצחה. "כולם מנציחים הכול - אסון התאומים, אסון הירושימה, הנספים הארמנים. זה קשור להכרה הגוברת בתפקידה של הנצחה לעיצוב הקולקטיבי של החברה. ככל שחברות מורכבות והטרוגניות יותר, כך הן זקוקות יותר להנצחה, ומוסדות הנצחה מתכתבים עם הפרובלמטיות של גיבוש הזהות. גם בישראל, העיסוק המוגבר בהנצחה הוא חלק מניסיון לעצב זהות".
הקבוצות השונות, אומרת אורן, מבקשות למצוא את חלקן בתוך ההנצחה. "העולים מאתיופיה רוצים להנציח את הדרך הארוכה שעשו ארצה. ליוצאי רוסיה יש טקס ביד ושם של חיילים יהודים בצבאות אחרים. כל קבוצה עסוקה בהבניית הזהות שלה".
תחת כנפי הזיכרון הלאומי, מקבלת ההכרה משמעות שונה. "אם לא היה הון חברתי לצד ההנצחה", אומרת ויניצקי-סרוסי, "לא היו מתעקשים כל-כך הרבה גורמים להיות חלק מיום הזיכרון. מדוע משפחות הכבאים באסון הכרמל נאבקו על זה? התחושה היא שאם אתה לא בהר הרצל - אתה לא קיים".
כך שאופי והיקף ההנצחה, מסכימים כולם, מקבל בישראל פנים אחרות לגמרי. "אני לא חושב שקיים איפשהו בעולם מקום שבו במשך 24 שעות התקשורת כולה עוסקת רק ביום הזיכרון", אומר העיתונאי וההיסטוריון תום שגב.
כיצד מצוינים מועדי הזיכרון מעבר לים? יום הזיכרון לזכר חללי מלחמות העולם מצוין כיום בארה"ב ובארצות אירופיות שונות, אולם נושא שם אופי אחר לגמרי. בבריטניה מקובל להסתובב עם פרג אדום בדש הבגד; בהולנד מצלצלים פעמוני הכנסיות בו-זמנית, ומנגד הפך ה"ממוריאל דיי" האמריקאי לסוף שבוע של שופינג בעיקר, ללא סממנים מובהקים - למעט הטקסים הרשמיים.
הצפירה עצמה, שנולדה בבריטניה אך אינה נערכת שם עוד, כבר אינה נהוגה כמעט באף מקום בעולם, למעט מלטה. החלופה המוכרת בטקסים היא דקת דומיה, ובטקסים נוצריים הדבר נעשה לעתים תוך צלצול פעמוני הכנסייה לאות זיכרון. אבל השתקת מדינה שלמה למשך שתי דקות או דקה באופן הזה - ייחודית כיום למדינת ישראל.
"יום הזיכרון בארה"ב עבר שינויים לאורך החיים", אומרת ויניצקי-סרוסי. "רוב החגים וימי המועד בארה"ב הם בסופי שבוע ולכן נקבעות בהם גם חתונות ואנשים עושים שופינג. גם היחס שלהם למוות שונה - המעמד החזק בארה"ב כבר הרבה שנים לא משלם את המחיר היקר של המלחמות".
שגב מציין כי "בשנים האחרונות, אחרי אסון התאומים, השכול באמריקה נראה דומה מאוד לשכול אצלנו: טקסים, פרחים ודגלים. אבל האבל אינו מורגש אצל כולם בארה"ב בשל המרחק מהאירועים. מי שיגיעו לעיירה קטנה שאחד מבניה נפל, ירגישו את זה יותר. מי שלא נוטה לעצב את שגרת החיים שלו על-פי מועדים לאומיים, ירגיש את זה פחות - וכנראה שכך זה אצל רוב האנשים.
ויניצקי-סרוסי לא שוללת אפשרות להתרופפות בסממני הזיכרון הלאומי בעתיד, גם כאן: "יכול להיות שבעוד כמה עשרות שנים בישראל, סביב סוגיית השוויון בנטל וההתנתקות של הזרם המרכזי מהמקומות המסוכנים שבצבא, גם כאן זה ישתנה. ככלל, לא תמיד יש כאן הסכמה סביב זיכרון לאומי - וזה מאוד בולט ביום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין".
"אנחנו לא מגזימים"
נשאלת שאלה אם איבדנו את הכיוון והנצחנו את עצמנו לדעת, עד כדי הקצנה? יש מי שיטען שכן. " הדברים עלולים להיות מסוכנים", מחדדת ויניצקי-סרוסי, "אם מתייחסים לגופות יותר יפה ממה שמטפלים בגוף. אם מנהלים סוג של פלירט עם המוות והוא נראה נורא אסתטי - זו בעיה.
"אם פחות מכבדים את החיים מאשר את המתים, אנחנו בבעיה. יש ממה להיות מודאגים - צריכים להיות חרדים לחיים. זה קשור גם לזלזול בנהיגה, למשל. הזיכרון אולי תורם ללכידות, אבל נשאלת השאלה מה זה אומר שהמפתח ללכידות הוא מוות. אולי כדאי היה שהסולידריות החברתית תהיה סביב דברים שמקדמים חיים משותפים".
"הקושי הוא בלדייק את העיסוק במקומות מיטביים", מוסיפה אורן.
"העובדה שעוסקים בהנצחה היא בסדר גמור. השאלה היא מה עושים עם ההנצחה, איך מסתכלים קדימה ולא רק אחורה".
"יש נטייה לומר שאנחנו אובססיביים בעניין", אומרת חוקרת תרבות ההנצחה ד"ר אילנה שמיר. "אבל אני לא בטוחה שזה מדויק. אצלנו, לצערי, שכול הוא עניין יומיומי, אם אפשר לאפיין את הייחודיות שלנו - עד היום אצלנו ההנצחה בנוף היא במידה רבה אישית. היא נובעת קודם כל מהקבוצה, מהמשפחה ומהפלוגה. עושים מצפה, מקימים מפעל הנצחה. יש אתרים ספציפיים שהם של הכלל - אבל ברוב המקרים ההנצחה מתוך מגיעה מקום אישי, ולכן אני לא חושבת שאפשר להתייחס לזה באופן שיפוטי".
ושגב מזכיר כי "ככל שהמלחמות והנופלים הם חלק מההווה, ההנצחה יותר אינטנסיבית מטבע הדברים. זה המצב אצלנו - אם עדיין נהרגים אנשים בקרבות שונים של אותה מלחמה, השכול צף וחוזר.
"ההבדל בינינו לבין עמים אחרים הוא שהמלחמה נמשכת - לכן ההשוואה הנכונה צריכה להיות למדינות במלחמה. אני אישית לא חושב שאנחנו מגזימים, ביחס לנסיבות".
חקוק באבן
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
