האבנים מדברות: מסע בעקבות אתרי ההנצחה הבולטים בנוף הישראלי

ישראל היא ארץ זרועת אנדרטאות. גם אם נותיר בצד את היוזמות הפרטיות והיצירתיות של מנציחי יקיריהם בצידי הדרכים, קשה להתעלם מהכמות האדירה של פסלים, מבנים ואתרי זיכרון שמציפים את הארץ.

אתרי זיכרון, ובעיקר אנדרטאות צבאיות, מגדירים את הנוף והמרחב הציבורי של ערים ודרכים. אנדרטת הצנחנים מול תל נוף, בואכה גדרה; אנדרטת חטיבת הנגב שעמדה על גבעה חשופה וכיום היא נבלעת בין שכונות באר-שבע המתרחבת; הר הטייסים בין עין כרם לאשתאול; אתר ההנצחה בצומת גולני ואתר לטרון של חיל השריון - אלה רק מעטים מהאתרים הבולטים בנוף הישראלי.

כאשר זכה האדריכל הישראלי-אמריקאי מייקל ארד בתחרות לתכנון אתר ההנצחה לאסון התאומים בניו-יורק, קשה היה שלא לחשוב על מוצאו הישראלי. ולא שמקומות אחרים בעולם חפים מאנדרטאות, להיפך. באירופה, בארצות הברית ובמזרח הרחוק - כל אומה מנציחה את עצמה כמיטב יכולתה.

אולם בישראל, מדינה צעירה ולמודת קרבות, נראה שאנחנו מתמחים בהנצחה באופן מיוחד (די אם נזכיר שרק בישראל נהוגות שלוש צפירות בשנה לציון דקה דומיה להתייחדות עם זכר ההרוגים).

דני קרוון, חתן פרס ישראל ומגדולי הפסלים ומומחי האנדרטאות, אומר כי: "עם כל הניסיון לא לשכוח, אנחנו כל הזמן עוסקים בהנצחה ובשיכחה, בעיקר של העבר הקרוב. ילדים היום לא זוכרים מי היה בן גוריון, היום הוא שדה תעופה. אנחנו חיים בניגודים נוראיים: מצד אחד, זוכרים שאלוהים נתן את הארץ לאברהם ולזרעו, ומנגד שוכחים שזרעו הוא גם ישמעאל".

"צומת ענק של ישראליות"

קרוון תכנן את אנדרטת חטיבת הנגב בהיותו אמן צעיר, בן 32. התכנון החל ב-1963 והביצוע הסתיים ב-1968. האנדרטה היא מופת של פיסול סביבתי, צורות הנדסיות טהורות הנטמעות בנוף הגבעות המדברי, ובוקעות מעליו. יחד עם זאת, זוהי גם אחת האנדרטאות הגדולות ואפילו המגלומניות בנוף הישראלי. לעומתה, אחת האנדרטאות המאוחרות והמינימליסטיות יותר באופיין היא האנדרטה להרוגי הפיגוע בצומת בית ליד, שפיסלה שרה קונפורטי. 22 דמויות העולות בסולם נטוי כלפי מעלה, הולכות וקטנות.

שתי אמניות, הפסלת דרורה דומיני והצלמת פראנס לבה-נדב, יצאו בשנות ה-90 למסע בעקבות אנדרטאות בארץ, והנציחו אותן בספר "כל מקום: נוף ישראלי עם אנדרטה" (הוצאת חרגול, 2002). "נולדתי שנתיים אחרי קום המדינה והמסע הזה היה עוד חלק שבו אני מפנה מבט לתרבות ולאתוסים המקומיים", אומרת דומיני."האנדרטאות הן צומת ענק של ישראליות. מפגש של מיתוסים ומסורות עיצוביות, אמנותיות, עדתיות, היסטוריות: זה היה כל-כך מרתק שנשאבתי לזה.

"בשנות התקומה והקונצנזוס (בעיקר 1948-1967), הדברים היו יותר מובנים מאליהם. בעקבות מסורות אירופיות, הממסד קיבל לחיקו את האמנים ואלה ראו את עצמם כחלק מהציבוריות הישראלית. כך, במקביל להתבגרות המדינה ולאתוס הצברי-ארצישראלי, התפתחה 'אמנות ההנצחה'. ברחבי הארץ נוצר גוף של יצירות ייחודיות והיה קשר בין בניית אנדרטאות לבין התפתחות הזירה האמנותית: קרוון, תומרקין, יחיאל שמי, מיכאל גרוס".

התיעוד בספר מגלה, כי אנדרטאות תש"ח היו דווקא מאוד צנועות, לעומת אלה שבאו בשנות האופוריה והשפע שלאחר מלחמת ששת הימים. בשנים שלאחר הניצחון ואחרי הצנע של שנות ה-50, נבנו מרבית האנדרטאות הגדולות, של חילות הצבא השונים.

דומיני: "אני חושבת שהשינוי בסגנון האנדרטאות קשור לשינויים באופי החברה הישראלית אבל גם לאופי המלחמות שהשתנה עם השנים. מאז 1973 אין בעצם מלחמות שמתנהלות רק בין צבאות".

מחקר סוציולוגי

דומיני ונדב מציינות כמה "סטריאוטיפים של אנדרטאות", כמו הסגנון הפיגורטיבי - שבו מוצג החייל הפצוע, האם השכולה, או כמו באנדרטה בנגבה שסיסמתה "וכיתתו חרבותם לאתים".

דומיני: "יש אובליסקים קלאסיים, כמו האנדרטה של חיל ההנדסה בחולדה ויש גם את אלה שאני מכנה 'מפלצות המתכת' של תומרקין ויחיאל שמי, שהביאו את סגנון הפיסול שלהם לתוך האנדרטאות".

למול כל אלה בולט ז'אנר האנדרטאות שהפכו לאתרים רב-תכליתיים, אתרי בילוי ולא רק הנצחה.

לאלה ניתן להוסיף את העובדה הכמעט לא מורגשת, שבערים רבות הפך בית יד לבנים למוזיאון או לגלריה העירונית.

נדב: "היה במסע גם מחקר סוציולוגי. יש ישובים קטנטנים שיש בהם שלוש אנדרטאות וזה בנוסף לאלה הרשמיות יש יוזמות עצמאיות של התושבים שחלקם גם עיצבו בעצמם. היו יצירות ארכיטקטוניות עתירות תקציב ולעומתן אנדרטאות מאוד קטנות וצנועות. אלה שיותר נגעו לליבי הן האנדרטאות האישיות. אולי האריה של תל חי ואנדרטת הנגב הן האיקוניות ביותר, אבל זו שאני הכי אוהבת היא של הפסלת בתיה לישנסקי בקיבוץ חולדה, שלוש דמויות באבן".