עולם המוזיקה מציין השנה 200 שנה להולדתו של ריכרד וגנר (1883-1813), מגדולי מלחיני האופרות של המאה ה-19. את המוזיקה של וגנר, כידוע, לא מבצעים בביצועים חיים בישראל. אין לי כוונה להיכנס לוויכוח הזה: אציין רק שלדעתי החרם על וגנר מיותר וחסר הצדקה, וכמו כל חרם אמנותי - פוגע בסופו של דבר רק באוהבי המוזיקה. למרבה השמחה, יש למוזיקה הזו הקלטות רבות שמאפשרות להשלים פערים באמצעות מערכת השמע הביתית.
בימים אלו הגיע לארץ סט מפואר של ארבעה אלבומי DVD, שבו מופיעות ארבע האופרות המרכיבות את המחזור "טבעת הניבלונג". זהו מחזור האופרות המקיף ביותר של וגנר, והוא מבוסס על עלילות מיתולוגיות המתרחשות סביב נהר הריין בגרמניה. הארבע, לפי הסדר, הן "זהב הריין", "הוולקירות", "זיגפריד" ו"דמדומי האלים". כל אחת מופיעה באלבום נפרד, אך סימון "וי" אמיתי על המחזור מחייב היכרות עם כולן.
צפייה בכל הארבע משולה לתחרות "איירון מן" מוזיקלי: אורך ממוצע של כל אחת מהאופרות נע בין ארבע לחמש שעות, והן דורשת הרבה סיבולת וריכוז. הריכוז נדרש שבעתיים עקב המופרכות של העלילה, המלאה בדמויות מיתולוגיות שדי קשה להתחבר אליהן מבחינה רגשית (למעט אולי באופרה השנייה, "הוולקירות"). כולן עוסקות בעניינים של כבוד, מוות ומאבקי יוקרה בין גיבורים מיתולוגיים, והכול ברצינות תהומית וללא טיפת הומור.
אחרי צפייה במחזור אפשר להבין את וודי אלן, שאמר פעם שהאזנה לוגנר מעוררת בו תשוקה פתאומית לפלוש לפולין.
הסט החדש מגיע מה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק, והוא מומלץ מאוד. ארבע האופרות הוקלטו מתוך ביצועים חיים שנעשו בין השנים 2010-2012, וכולן מצולמות באיכות HD מעולה. על שתי הראשונות ("זהב הריין" ו"הוולקירות") מנצח ג'יימס ליוויין, ושל שתי האחרונות ("זיגפריד" ו"דמדומי האלים") מנצח פאביו לואיזי. את כולן ביים רוברט לפאז' (Lepage), בבימוי שהוא אמנם מודרני יחסית אך כזה שקל להתחבר אליו.
מקלפים את הפתוס
הקו המאחד את הבימוי של ארבע האופרות הוא מתקן גדול של הבמה, המורכב מלוחות צמודים הנעים על ציר. בראיון עם המבצעים מתגלה שלמתקן הזה הם קוראים "המכונה", והיא מספקת רקע מרכזי לאורך העלילות השונות. לא תמיד זה משכנע - לדוגמה, בקטע המפורסם הנקרא "דהרת הוולקירות" משמשים הלוחות כדי לדמות את הסוסים שעליהם רוכבות הוולקירות, וזה לא ממש משכנע. עם זאת, בניגוד להרבה הפקות מודרניות מכוערות, הבימוי נגיש מאוד וקל להבין את ההגיון שמאחוריו. יתרון נוסף הוא שהצד הוויזואלי (תפאורה, ביגוד, העמדות), מתאים לעלילה, ולא מנסה להיות פרובוקטיבי. זו עובדה משמעותית ומבורכת מאוד בביצועים בני-זמננו.
הנגישות הזו עוברת גם מבחינה מוזיקלית: בארבע ההפקות משתתף צוות זמרים מעולה, ביניהם סולנים נפלאים כמו דבורה ווייט (Voigt), וולטרוד מאייר, ברין טרפל (Terfel), יונאס קאופמן, אווה-מאריה ווסטברוק ורבים אחרים. זהו צוות צעיר ומודרני, שמצליח לקלף מוגנר את הררי הפתוס ולהגיש אותו בצורה שתדבר גם למאזין בן-זמננו. הם שרים אמנם בעוצמה אדירה, אבל הפנים שלהם משקפים היטב שהם לא לוקחים את עצמם ברצינות גדולה מדי.
יתרון נוסף של ההפקה היא בראיונות עם המשתתפים שנערכים בין המערכות. אלו שיחות קצרות ומחכימות, בהם ממלאים את תפקיד המראיינים זמרים כוכבים בפני עצמם (כמו פלאסידו דומינגו או ג'ויס דידונאטו). גם כאן, זוהי דרך נהדרת להנגיש את ההפקה.
לסיכום: סט מומלץ מאוד למבקשים להכיר את וגנר, בזכות איכות ביצוע מעולה וצילום HD מצוין.