האופרה הישראלית מעלה בימים אלו את "אותלו" של ג'וזפה ורדי (Verdi), בניצוחו של הישראלי עומר וולבר (Wellber) ובבימויו של האיטלקי סטפאנו די פראלאפרה (Pralafera). זו הפקה די בעייתית מבחינת הבימוי, אבל היא מומלצת מאוד בזכות הסולנים בתפקידים הראשיים.
סיפור העלילה מבוסס על המחזה המפורסם של שייקספיר. אותלו הוא מושל האי קפריסין, הנמצא תחת שלטון ונציה. יאגו, שלישו המרושע, מסית את אותלו לחשוב שאשתו, דזדמונה, בוגדת בו עם סגנו, קאסיו. אותלו משתגע מקנאה, מחליט להרוג את אשתו, ובסוף האופרה - כמה מפתיע - שרועות של הבמה שלוש גופות (אותלו, דזדמונה ויאגו).
הבימוי בהפקה אמנם אינו מהסוג המודרני שמעצבן בכוח, אבל בזאת נגמרים עליו השבחים. במהלך רוב האופרה הבמה מעוצבת כמו גן אירועים זול, עם עמודי שיש חסרי טעם, דקלים מלאכותיים וקונסטרוקציה שנראית כמו פיגומים. במערכה הראשונה מוצב על הבמה גם אקווריום מגוחך, שככל הנראה אמור להמחיש את הגעת הספינות אל האי ועזיבתן. הוצאת הדגם של הספינה ממנו הזכירה לי יותר מכל לובסטר שמוצא מאקווריום במסעדת דגים, ואני בספק אם לזה כיוון הבמאי.
רוב הסולנים אמש היו סבירים עד טובים מאוד, וגם המקהלה והתזמורת בהובלת עומר וולבר עשו עבודה טובה. עם זאת, מי שהופך את ההפקה למומלצת הם שני הסולנים בתפקידים הראשיים. הראשון הוא הטנור גוסטבו פורטה (Porta), בתפקיד אותלו. הוא הציג קול חזק, יפה ומלא צבע, שנשאר יציב גם בטווחים הקיצוניים של התפקיד. ליכולת הקולית התווספה נוכחות בימתית נהדרת, שהזכירה מאוד מבחינה חיצונית את לוצ'אנו פווארוטי הגדול בימיו הטובים. הסולנית הבולטת השנייה, שלטעמי הייתה הכוכבת הבלתי מעורערת של ההצגה, היא זמרת הסופרן הישראלית אירה ברטמן. ברטמן הייתה פשוט נפלאה: יש לה קול יפהפה, נוכחות בימתית זוהרת, ויכולת פנטסטית להביע רגשות שונים בצורה משכנעת ונוגעת ללב. "שיר הערבה הבוכייה" של דזדמונה במערכה האחרונה, כשהיא מבינה שגורלה נחרץ, היה מופת של רגישות ויופי. ברטמן הוכיחה אמש שוב, בפעם המי יודע כמה, שהיא נכס אדיר לאופרה הישראלית.
"אותלו" באופרה הישראלית. מנצח: עומר וולבר. בית האופרה, 17.4