הסיפור הזה הולך חצי מיליארד שנים אחורה, אל עידן הקמבריון, בדיוק ברגע שבו עברו האורגניזמים בכדור הארץ מצורות חיים פרימיטיביות לחיות מפותחות יותר (אם אפשר לכנות שמונים מיליון שנים "רגע"). החיות החדשות שהופיעו במי האוקיינוסים האדירים היו בעלות ראשים שטוחים, סנפירים פרימיטיביים וזנבות שהזכירו מאוד את אלה של יצורים קדומים בהרבה וקטנים בהרבה - אלה שהיו האבות הקדומים שלהם ושל כל צורות החיים שבסופו של דבר התפתחו על-גבי הפלנטה. אט-אט נוצרו הלסתות, התארכו הסנפירים, ודגים בעלי שלד הופיעו לראשונה.
הדגים הללו התפתחו והוציאו מתוכם מינים רבים; רובם, כמו רוב המינים שהתקיימו אי-פעם על-פני כדור הארץ, נכחדו מזמן. אבל אחד מהם, שהתפתח לפני כ-125 מיליון שנים, נמצא פה עד היום. קל לזהות אותו בזכות הסנפיר השומני שממוקם במרכז גבו, ממש מול הזנב.
לדג הזה, הסלמון, הייתה יכולת מרשימה לעבור בין מים מתוקים למלוחים, והיא אפשרה לו לשגשג ולהוציא מתוכו כמה תתי-קבוצות. בני אדם נתקלו בגרסה האטלנטית שלו רק לפני כ-15 אלף שנים. ההתאהבות הייתה מיידית: אחרי שנתיים בים הפתוח מגיע זכר הסלמון לאורך של כ-80 סנטימטרים ולמשקל של כ-7 קילוגרמים. הבשר שלו ורוד ורך, הטעם שלו עז, והערך התזונתי שלו גבוה מאוד.
כיום, דגי הסלמון ששרצו בעבר בנהרות היבשת נכחדו לחלוטין מ-84% מהם, ורשות הדיג וחיות הפרא הפדרלית הכריזה על הסלמון האטלנטי כעל מין בסכנת הכחדה.
למרות הנתונים הללו, צריכת הסלמון בעולם רק גדלה: בין 1987 ל-1999 עלתה פי תשעה כמות הסלמון שנאכל בארצות הברית; באירופה היא זינקה באותה תקופה פי ארבעה; ביפן היא הכפילה את עצמה בין 1992 ל-2002. הסיבות לעלייה בצריכת הדג ברורות למדי: לא זאת בלבד שהסלמון האטלנטי עשיר בפרוטאין ובאומגה 3, שמסייע במאבק במחלות לב - גורם מוות משמעותי בעולם המערבי - אלא שבשנים הללו הגיעה אל המערב בשורת הסושי. הדגים הגדולים נטבחו כאילו אין מחר.
יש להניח שלולא היה האדם משקיע משאבים אדירים בחוות חקלאות ימית לגידול דגים למאכל, היו מיני דגים רבים מספור נכחדים מזמן, אולם מדובר בפרקטיקה שרק הולכת ומשתכללת מאז החלה לפני 8,000 שנים. איגוד המזון והחקלאות האמריקאי העריך ב-2004 שדגים שגודלו בחוות ימיות (או במילה נחמדה פחות, בכלובים), מהווים 32% מצריכת הדגים בעולם ואמד את כמותם הכוללת בלא פחות מ-45.5 מיליון טונות מעוקבים. הנתון האחרון בתחום, מ-2008, עומד על יותר מ-50 מיליון טונות לשנה והתעשייה כולה מוערכת ביותר מ-100 מיליארד דולר לשנה. כיום, מקורם של יותר ממחצית מכמות דגי הסלמון שנאכלים בעולם הוא בחוות ימיות, ויותר מ-90% מהם הם סלמונים אטלנטיים. נורבגיה מובילה את השוק בהפרש ניכר.
העניין הוא שלמרות השכלולים הרבים בתחום - הזנה מושלמת, הפריה מתוזמנת, השרצה מוגנת וגידול מדויק - הסלמון האטלנטי שמתפתח בחוות הימיות עדיין כפוף לחוקי הטבע: הם גדלים באותו קצב שבו הם עושים זאת זה עידנים על-גבי עידנים. עד שההנדסה הגנטית פתחה אפשרות חדשה: ב-1989 חיברו מדענים קנדיים בין הדנ"א של הסלמון האטלנטי לבין זה של סלמון מסוג צ'ינוק, שהורמוני הגדילה שלו הובאו בכלל מדג דמוי צלופח. התוצאה הייתה חיה חדשה, שעד אז לא הייתה קיימת בטבע. היא נראית כמו סלמון אטלנטי, מתנהגת כמו סלמון אטלנטי, ובעיקר טעימה כמו סלמון אטלנטי, אבל מגיעה לגודלה הסופי בתוך מחצית מהזמן. מלבד הערך הכלכלי הברור של הפיתוח, יש בו יתרונות אחרים, כמו יצירת מקורות מזון לעולם שהולך וצורך יותר ויותר פרוטאין.
בתחילת שנות ה-90, זמן קצר לאחר השיבוט הגנטי המוצלח, הגיעה אל המדענים הקנדים חברת ביוטק ממסצ'וסטס בשם AquaBounty (מטמון ימי, בתרגום חופשי) ורכשה מהם את הפטנט. משם היא עלתה על מסלול מלא חתחתים להפוך את הדג לחיה המהונדסת גנטית הראשונה בהיסטוריה שנועדה למאכל אדם. ובדיוק בנקודה הזו - בתפר שבין אבולוציה, מדע, אתיקה ועסקים - מתחילות השאלות הגדולות.
גרינפיס מחכה בפינה
מדוע האדם מפחד כל-כך מחיות מהונדסות גנטית? נראה שהתשובה לשאלה הזו טמונה יותר בנפש האדם ופחות במדע. באופן אינסטנקטיבי, לפני שמכירים את העובדות, קשה שלא להירתע מהרעיון של בריאת חיות בתנאי מעבדה, משום שהתהליך לכאורה נוגד את הטבע באופן העמוק ביותר שניתן.
הסרט הדוקומנטרי המעולה "הסיוט של דארווין" מ-2004 מאפשר להיכנס לראשיהם של המתנגדים להתערבות בוטה מדי בטבע. בסרט מומחש האפקט הנורא של הכנסת דגים מסוג נסיכת הנילוס לאגם ויקטוריה באפריקה, השתלטותם על המערכת האקולוגית הזרה והכחדתם של מינים רבים לטובת מערכת כלכלית משומנת היטב שגוזלת מן העולם השלישי לטובת העולם הראשון. הסאבטקסט ברור: ההיבריס האנושי וההתערבות בסדרי עולם עלולים להמיט על כולנו כליה.
ארגונים סביבתיים כמו גרינפיס פועלים זה שנים נגד צמחים מהונדסים גנטית, ומן הסתם ירחיבו את מאבקם נגד שיווק חיות מהונדסות גנטית, אם שיווק הסלמון המהונדס יאושר. הטיעונים מדברים על סכנות בריאותיות, פגיעה באיזון האקולוגי והפיכת החקלאות לנחלתן של חברות ענק. לכל הפחות, דורשים המתנגדים, יש לסמן את המוצרים המהונדסים גנטית ככאלה, על מנת לאפשר לצרכנים בקצה שרשרת המזון את החופש לבחור אם ברצונם לרכוש את המזון החדש.
אולם יש לזכור כי האדם - חיה חצופה שכמותו - תמיד עשה מניפולציות על הטבע. מאז המהפכה החקלאית לפני כעשרת אלפים שנים, שינה האדם את המערכת האקולוגית שסביבו. הוא שרף אין-ספור יערות כדי להכשיר מרבדי דשא למרעה, הכליא דגנים כדי להפיק מזון עשיר יותר, ביית חיות כדי למקסם את התועלת, וכמובן יצר חיות חדשות באמצעות הכלאה מבוקרת של אחרות. שני ההבדלים היחידים הם שעם השתכללות המדע קורים כיום התהליכים הללו בצלחות פטרי ולא בחווה, ושהם קצרים בהרבה.
מי מפחד מהנדסה גנטית
פרופ' אריה אלטמן, מהמכון למדעי הצמח בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, טוען כי צמיחת האנושות לממדיה הנוכחיים לא הייתה אפשרית בלי ההשבחה היזומה של צמחים ושל בעלי חיים בדרך של הכלאה וברירה - שבעיקרה היא מעין הנדסה גנטית. "יעקב אבינו עסק בהשבחה גנטית מכוונת, כאשר ברר כבשים 'עקודים, נקודים וברודים' מתוך עדרי לבן", הוא מצטט מן התנ"ך.
גם האדם הקדמון, מסביר אלטמן, נטל עמו את הצמחים ואת בעלי החיים שגידל, הביא אותם לסביבה שונה לחלוטין ובכך יצר אפשרויות הכלאה גנטית בין מינים שלא נחשפו קודם לכן זה לזה: "ההבדל העקרוני והיחיד בין השבחה קונבנציונלית לבין מה שמכנים הנדסה גנטית, הוא בכך שהראשונה נעשית בדרך מינית (למשל, באמצעות גרגירי אבקה או זרע של הזכר וביציות של הנקבה) ומעבירה גנום שלם (מכלול החומר התורשתי שמכיל המין) או קבוצות של גנים מיצור אחד לאחר בני אותו מין - בעוד שבהנדסה גנטית ניתן להעביר גנים בודדים בלבד לפי בחירה, וההעברה נעשית במעבדה, ולא רק לתאי המין".
הכתבה המלאה - במגזין G
