אומרים שמה שלא יודעים לא הורג, ושמה שלא הורג מחשל. אז אומרים. את ברוק, בתם של פולי וליימן, אי-הידיעה לא רק שלא חישלה, היא כמעט וחיסלה. חור שחור בהיסטוריה המשפחתית בולע את ימיה, לילותיה ומאיים על שפיות דעתה: מה הוביל את אחיה הנרי ליטול חלק בפעולת טרור נגד ארצו שלו (כחלק המחאה נגד מלחמת וייטנאם), ואחר כך להתאבד באופן מסתורי (גופתו מעולם לא נמצאה), דווקא לאחר שהגיע נסער לבקש את עזרת הוריו, אישים רבי השפעה ומעמד במפלגה הרפובליקנית.
ברוק מאשימה את ההורים שהפנו כתף קרה לבנם, והעדיפו את טובת המדינה על פניו. היא עמלה על ספר, שבו כמו בפעולת זיכוך קוסמית, תבוא חשבון עם הוריה ותעשה צדק היסטורי עם אחיה.
מעמדם הבכיר של ההורים: האב, לשעבר שחקן קולנוע שהפך לפוליטיקאי (קריצה לזוג הנשיאותי רייגן והספר שפרסמה בתם פטי), השיג לברוק חוזה לכיבוס הכביסה המלוכלכת בפרהסיה.
ברוק, שמתגוררת בניו-יורק, מגיעה לבית הוריה במדבר של קליפורניה - הרחק מעין ומהציבוריות האמריקאית - כשטיוטת הספר באמתחתה. הוריה מתחננים שלא תפרסם, מתעקשים שרב הנסתר על הגלוי. היא מסרבת, נחושה לדעת. או אז נפתחת תיבת פנדורה - חורים שחורים שמאיימים לבלוע אליהם את כולם, בזה אחר זה.
טיפול רגיש ומייסר
המחזאי ג'ון רובין בייטס, שיצר בעבר את סדרת המופת הטלוויזיונית "אחים ואחיות", רקח גם הפעם קדירה סוערת בסלון הנינוח של המשפחה הכול-אמריקאית, ואין כמו הבמאי חנן שניר להידרש לסוג של זה מחזה. שניר, שמתמחה בין היתר בפסיכודרמה, מעניק למחזה טיפול רגיש, עתיר ניואנסים, איטי ומייסר, וכל זאת תוך שמירה על מתח באוויר. לא עניין של מה בכך, כאשר מביאים בחשבון את הפרעות הקשב של הקהל בן ימינו, שנדרש לשעתיים של ריכוז ודממה נטולת אפקטים ו/או פרקי הדחה.
זה המקום לציין את השחקנים שעומדים לרשותו של שניר, ואת תצוגת המשחק המדויקת שלהם. עודד תאומי מלא תבונה ורגישות כאב ליימן; גילה אלמגור עוצמתית כפולי; סנדרה שדה מרחפת כמו ג'וינט ריחני כדודה סילדה; עידן אלתרמן מספק רגעים יפים כאח הצעיר טריפ, דווקא כשהוא לא מנסה להצחיק; ואיילת רובינסון מאוד מתאמצת בתפקיד הבת ברוק (אף שהפעם, ושלא כמו בהצגה "כמעט נורמלי", שם עשתה תפקיד מהדהד, היא שכנעה אותי פחות בכנות התהליך שעברה). זה גם המקום לציין שניכר כי שניר ביקש ללכת על קרקע בטוחה מאוד, וליהק את השחקנים לאזורי הנוחות שלהם. התוצאה אינה רעה, כמו שהיא צפויה ולא מאתגרת.
ועוד משהו לסיכום: בייטס ביקש, ממש כמו ב"אחים ואחיות", לבוא חשבון במחזה עם הפוליטיקה האמריקאית בת-ימינו. מי שהפוליטיקה הזו אינה זרה לו, ייהנה מהניואנסים. מי שלא, עלול למצוא את הפן הזה של המחזה סתום למדי, ולהישאר רק עם דרמת הסלון המשפחתית.
"ערי מדבר אחרות" מאת ג'ון רובין בייטס, תרגום: דורי פרנס, בימוי: חנן שניר, הבימה