יום שבו מגיעה חברה כמו בטר פלייס לבית המשפט לבקש צו פירוק הוא יום עצוב - עצוב לעובדים, ללקוחות, לחולמים ולמשקיעים. אמנם לא כולם עצובים באותם אופן ומידה, אבל זה יום קשה לרבים. משקיעים ויזמים יודעים שלפעמים יצליחו ולפעמים לא. מותר להם לנסות, לעיתים להיכשל, ולקוות לעיתים תכופות יותר גם להצליח.
דווקא היום, אני מסיר פעמיים את הכובע בפני היזם שי אגסי. פעם אחת על החלום ועוד פעם על התעוזה. היום, אני מסיר את כובעי גם בפני החברה לישראל על לקיחת הסיכון ועל הניסיון. עם זאת, ליבי עם הלקוחות שרובם קנו את הרכב החשמלי כי זה היה דבר נכון לעשותו, וגם עם מאות העובדים שהאמינו שהם מתקנים קצת את העולם.
תעשיית הטכנולוגיה, היזמות והסטרט-אפים הישראלית לא ממש נפגעה היום. אבל היא התבגרה עוד קצת. משקיעים נבונים יודעים כי השקעה בחברות צעירות ובטכנולוגיה חדישה היא פעולה סטטיסטית ולא דטרמיניסטית, ולכן משקיעים מפזרים את ההשקעות שלהם. בדיעבד, גם אני יכול להצטרף היום לרשימת המלהגים - "ידעתי שזה ייכשל!"
אז מה? הרבה דברים שהאמנתי שייכשלו דווקא הצליחו, ולהיפך. אם מישהו היה פונה אליי לפני 10 שנים, מציג לי סטארט-אפ חדש, עם מנכ"ל צעיר בן 20, שמציע להעלות תמונות של אנשים לאינטרנט ולעשות להם לייק, הייתי כנראה משלח אותו לדרכו, בלי להשקיע בו. הייתי נותן לו גם כמה עצות טיפשיות, שחלילה לו מלהקשיב לי.
גם את אנשי הצוות עם השם המוזר, שהיו מסבירים לי שהם מנוע-חיפוש שעובד יותר מהר מאלטה-ויסטה (ענק החיפוש ששכחנו), הייתי כנראה שולח לדרכם ללא השקעה. בקיצור, החכמים שאומרים היום "ידענו שזה ייכשל" ו"אמרנו לכם", הם חכמים בדיעבד.
עם זאת, אנסה להציע הסבר מדוע בטר פלייס נכשלה. ראשית, נשים דברים בפרופורציות הנכונות. שי אגסי לא המציא את המכונית החשמלית, ואפילו לא את חזון המכונית החשמלית. מכוניות חשמליות נבנו בגרמניה כבר לפני יותר ממאה שנה. מכוניות חשמליות התחרו במכוניות מונעות בנזין כבר בתחילת דרכן. ב-1899 הגיע נהג מרוצים בלגי למהירות של יותר מ-100 קמ"ש במכונית חשמלית.
הסיבה לכך שמכוניות מונעות בנזין הוציאו בהדרגה את המכוניות החשמליות מהשוק היא פשוטה: דלק זול ונוחות המשתמש. אבל חלום המכוניות החשמליות המשיך ללוות אותנו יותר ממאה שנה, ובשנים האחרונות עקב עליית מחירי הבנזין, הבנת הנזקים האקולוגיים והחידושים הטכנולוגיים, חלום המכונית החשמלית חוזר להיות ריאלי ובר-השגה.
הבעיה העיקרית שאיתה מתמודדת המכונית החשמלית היא הסוללה והטעינה שלה. כאשר בטר פלייס התחילה לפעול היא הציעה רעיון מהפכני. במקום להשקיע בסוללה כבדה ויקרה מאוד, המתכלה במהירות ודורשת שעות רבות של טעינה - תחנות להחלפת סוללות. המכונית צריכה חשמל? היכנס לתחנת ה"תדלוק" והחלף את הסוללה הגמורה בסוללה טעונה המוכנה לנסיעה.
נשמע פשוט. הבעיה היא, שהסוללה של לפני 10 שנים אינה הסוללה של היום. הקידמה הטכנולוגית ייצרה לנו סוללות קלות וזולות יותר, שמחזיקות הרבה יותר אנרגיה. בעוד מספר שנים הן יהיו יעילות עוד יותר. כבר היום יצרנית המכונית החשמלית האמריקאית טסלה מציעה מכונית עם סוללה שתחזיק יותר מ-300 קילומטר. טסלה מתכננת להציע בתוך מספר שנים סוללה ל-700 קילומטר. כך ניתן יהיה לנסוע מתל-אביב לאילת, לתדלק בלילה את המכונית, ולחזור לתל-אביב בלי צורך להחליף סוללה כל 200 קילומטר.
טכנולוגיה מהירה הורגת עסקים מהר
כחכם בדיעבד, אני יכול להציע שתי סיבות עיקריות לכישלון של בטר פלייס. הראשונה, הפתרון הטכנולוגי שלה היה נכון ונדרש לפני שבע שנים. ההתפתחות המהירה של טכנולוגיית הסוללה שינתה את כללי המשחק.
הסיבה השנייה היא הניסיון של בטר פלייס להיות שני דברים בו-זמנית. יצרן וספק של מכוניות חשמליות יחד עם ספק של שירותי "תדלוק" חשמלי. בעולם הטכנולוגי המשתנה היום במהירות, ההימור הזה לא עבד טוב ביחד. בטסלה, כך אומרות השמועות, מדברים היום על "סוללות ניתנות להחלפה" במודל של בטר פלייס. אני מאמין שאלה - מכירת מכוניות ותדלוק - צריכים להיות שני מודלים עסקיים נפרדים.
המסקנות - טכנולוגיה מהירה הורגת עסקים מהר יותר מאי פעם. יזם ששוקל להיכנס לעסקי המכוניות החשמליות, מוטב שיתכונן כבר עתה למכוניות אוטונומיות הנוהגות את נוסעיהן. תוך שני עשורים נראה רובוטים מסיעים את לקוחותיהם (אנחנו) ממקום למקום. הרובוטים לא יוטרדו מטעינת הסוללות שלהם בזמן שהם מחכים לנו. אנחנו נאכל צהריים בנחת בשעה שהרובוטים יוזנו בטעינה.
הכותב, מייסד אלאדין, הוא יזם חברתי