כך הפך תיכון נחשל בב"ש לחממה למצטייני מדעים

לפני 23 שנים בדיוק, ביוני 1990, עתידו של גדי דייצ'מן נראה מעורפל מאוד. כשהוא נחת בשדה התעופה בן-גוריון וירד מהמטוס שהביא אותו מבאקו שבאזרבייג'ן, הוא היה בן 39, נשוי עם שתי בנות, ועל באר שבע - העיר המדברית שאליה הגיע - הוא לא ידע דבר. את הדוקטורט שלו במתמטיקה קיבל דייצ'מן בגיל צעיר, ובאוניברסיטת באקו הייתה לו משרה טובה כמרצה וכמנהל מעבדה. בישראל, לעומת זאת, תנאי הפתיחה שלו לא היו מרשימים במיוחד: כל רכושו הסתכם בשתי מזוודות וב-100 דולרים, והוא לא ידע מילה בעברית. גרוע מכך: הוא גם לא הכיר אפילו סימן אחד באל"ף-בי"ת של מולדתו החדשה. "הגעתי לכאן סתם", הוא מספר על באר שבע. "לא היו לי פה חברים או משפחה. כלום".

כל פרט בסיפור של דייצ'מן עלול היה להוביל לקלישאת ה"מדען שהפך למטאטא רחובות" או משהו בסגנון, אבל הנסיבות המשתנות והמקריות של החיים ניתבו את המדען האזרבייג'ני לכיוון שונה לגמרי. "התקבלתי לאוניברסיטת בן-גוריון על תנאי", הוא מתאר את תחילת הדרך שהובילה אותו לתפקיד סגן מנהל תיכון מקיף אמי"ת ואחד משני המורים שהפכו אותו למוסד יוצא דופן בנוף העירוני והארצי. "מרצים עם דוקטורט התקבלו אז לאוניברסיטה בתנאי שהם ילמדו חצי משרה באחד התיכונים בעיר. התחלתי לעבוד בפקולטה לאלקטרוניקה ולמחשבים, ושנה לאחר מכן - אחרי שלמדתי עברית - התחלתי לעבוד בתיכון שבזמנו היה הכי חלש בעיר, עם 27% הצלחה בבגרות".

כיום, שיעור בעלי תעודת הבגרות מבין בוגרי התיכון הממלכתי-דתי שממוקם בפאתי שיכון ד' בעיר ושרוב תלמידיו מגיעים מרקע סוציו-אקונומי קשה (במדד הטיפוח של משרד החינוך רובם נמצאים ברמה 9 מתוך 10) עומד על 80%. השינוי הזה דרמטי, אבל גם הוא רחוק מלספר את מלוא השינוי שעבר על מקיף אמי"ת. המפתח להבנת השינוי הוא שיטת הלימוד הייחודית שפיתחו דייצ'מן ופרופ' ויקטור מלמוד ב-1992, שנה לאחר שנכנסו לתפקידם; שיטת לימוד שמובילה 35% מתלמידי התיכון, המונה 1,300 תלמידים, לאייש 18 כיתות מדעיות שעליהן גאוות בית הספר. התלמידים הללו - בדרך כלל חילונים ובני הדור השני לעלייה הגדולה מחבר המדינות - מגיעים באמי"ת להישגים יוצאי דופן. הם מסיימים תיכון עם תעודות בגרות ועם ממוצע של 35 יחידות לימוד, ויותר מ-40% מהם מוגדרים כ"מצטייני משרד החינוך" (השיעור הארצי למצטיינים עומד על 12%).

אווירה של אוניברסיטה

בשבוע שעבר, כששוחחנו במתחם התיכון העצום, דייצ'מן נזכר שעולים חדשים אחרים, שהיו חלק מהתוכנית לאקדמאים עולים, צחקו עליו ועל מלמוד (שלא רואיין לכתבה זו בשל פציעה), על כך ששובצו ללמד בתיכון הנחשל. הם נתקלו במציאות שונה לחלוטין מזו שהכירו, אולם כבר במהלך שנת העבודה הראשונה שלהם במוסד גמלה בלבם החלטה ליזום שינוי קונספטואלי במוסד.

הרעיון היה לפתוח בתיכון כיתה למצטיינים שבה יוכלו ילדיהם של המורים העולים עצמם ללמוד מקצועות מדעיים ברמה גבוהה. "כששואלים אותי איך הגעתי לרעיון לכיתות המדעיות אני משיב שזו הייתה החלטה אגואיסטית לגמרי", אומר דייצ'מן. "פשוט מאוד רצינו לתת לעצמנו ולילדים שלנו אווירה לימודית שתהיה דומה מאוד למה שהם יקבלו באוניברסיטה".

- פשוט, אבל לא שגרתי.

"לי היה ברור כבר אחרי השנה הראשונה שלי בתיכון שהרעיון של הכיתה ההטרוגנית לא עובד. הבנתי שאם תלמידים בעלי יכולות שונות ותחומי עניין שונים לומדים כולם יחד לכולם משעמם, ושהשיטה הזו לא הוגנת - לא כלפי המצטיינים ולא כלפי התלמידים הרגילים. אז יצרנו כיתות הומוגניות, שבהן התלמידים לא מתביישים להיות חנונים. אצלנו, תלמיד עם משקפיים שצחקו עליו ביסודי הוא גיבור. ללמוד טוב זה כבוד".

דייצ'מן לא שוכח לתת קרדיט למנהלת הנוכחית של התיכון, דרורה גופס, שהייתה המחנכת של הכיתה המדעית הראשונה בתיכון ושפעלה למימושה נגד כל הסיכויים. גופס מצדה נזכרת שההחלטה לאפשר למדענים-מורים העולים שנקלטו בבית הספר ליישם את היוזמה שלהם לא הייתה דבר של מה בכך. "בתום השנה הראשונה שבה גדי וויקטור לימדו אצלנו הם אמרו לנו שהם יביאו את הילדים שלהם לבית הספר, אבל שהתנאי שלהם הוא שכל הילדים ירוכזו בכיתה אחת ושהם ילמדו אותם מקצועות מדעיים ושאנחנו נלמד אותם את כל השאר", היא מספרת. "הם לא פחדו מהקטע הדתי של בית הספר, אבל הם גם לא הסכימו לוותר על עניין החינוך למצוינות במדעים".

- איך משלבים בין העולמות?

"היום אני לגמרי מאמינה בזה, אבל אז זה לא היה פשוט. התלבטנו, כי בתור מקיף דתי, מחובתנו לקבל תלמידים שמקבלים על עצמם את שיטת החינוך של מערכת דתית. כשאתה מדבר על קבוצה שלמה של תלמידים שבאה מרקע שאין לו שום קשר לעולם הדתי, והם צריכים לקבל על עצמם את הכללים שלנו - בנים עם כיפות, שיעורי תנ"ך ותושב"ע, בנות בחצאיות וכולי - זה לא פשוט בשבילם, ומן הסתם לא פשוט מבחינת האינטראקציה שלהם עם הילדים האחרים. מעבר לזה עלתה השאלה האידאולוגית, האם זה לעניין שהילד יתנהג כלפי חוץ כתלמיד דתי בעוד שבבית הוא חי לפי אורח חיים אחר לגמרי. בקיצור, היינו במצב שבו היינו צריכים להסביר את עצמנו מול העירייה, מול הנהלת הרשת ומול משרד החינוך, והיו לא מעט קולות שאמרו לנו, 'מה פתאום?'".

לא במקרה גופס הייתה זו שהניעה את היוזמה של המורים העולים הרבה לפני שמונתה למנהלת התיכון. היא ובעלה, פרופ' יעקב גופס שמנהל כיום את הפקולטה למקצועות הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון, הגיעו לבאר שבע ב-1982 אחרי שהוא סיים את הדוקטורט שלו בארצות הברית. כמו אקדמאים רבים שחוזרים לארץ לאחר לימודים בחו"ל, הבחירה בבאר שבע לא נבעה מתשוקה לגור בה אלא מכך שהאוניברסיטה הציעה לבעלה משרה.

גופס, שגדלה ברמת גן, מספרת שהמציאות שבה היא נתקלה הייתה שונה בתכלית מזו שהייתה מוכרת לה. "כשהגעתי לבית הספר ועשו לי את הסיבוב הראשון בו, אמרו לי, 'הנה כיתה של בנות שלומדות פקידות והנה כיתה של בנות שלומדות טיפול וכולי. שאלתי, 'מה עם הבגרות?', ואמרו לי שיש כל מיני מסלולים מקצועיים שלא הכרתי, כמו מסמ"ר ומסמ"ת, ובאותו רגע אמרתי שאני חייבת ללמד את כולם לבגרות מלאה פשוט כי אני לא יודעת משהו אחר. תעודת בגרות זה אמנם לא חזות הכול, אבל חייבים לשאוף כלפי מעלה".

"לא חשבתי שאתחבר למדע"

ההצלחה אכן הגיעה. כך, למשל, תלמידי הפיזיקה בתיכון מגיעים ל-100% הצלחה בזכאות לבגרות ב-5 יחידות לימוד, ומגיעים לממוצע של מעל 90 בתוצאות הבגרות בפיזיקה. המצטיינים שבין תלמידי הכיתות המדעיות זכו להישגים בתחרויות מדעיות בינלאומיות, בעיקר בפיזיקה, אך גם בכימיה ובמחשבים. את הזינוק המשמעותי בהישגי התלמידים בלימודי הפיזיקה בעשור האחרון, אל החמישייה המובילה בארץ, ניתן לייחס לפרופ' מלמוד, שאחראי על לימודי התחום במקביל לתפקידו כמנהל מרכז אילן רמון לנוער שוחר פיזיקה שפועל באוניברסיטה.

אחת הדוגמאות היא ניקול אוזלינר, תלמידת כיתה י"א, שנבחרה לפני חודשיים לייצג את תלמידי ישראל בביקור הנשיא אובמה בארץ. היא תלמידה מצטיינת שלומדת מדעים ברמה גבוהה: 10 יחידות בפיזיקה, 5 יחידות בכימיה, 10 יחידות במדעי הבריאות (רפואה) ו-5 יחידות במדעי המחשב. בנוסף, היא משתתפת בתוכנית מיוחדת שמפעיל מרכז אילן רמון. כדי לתת לקורא מושג עד כמה גבוהה המוטיבציה של אוזלינר צריך לשמוע אותה. לדבריה, למרות ההתמקדות הנוכחית בפיזיקה, היא מעוניינת בסופו של דבר להיות רופאה. לפני כן, היא מעוניינת להתגייס למודיעין ו"לעשות משהו חשוב ומשפיע".

תלמידים אחרים מפגינים רמה דומה של התלהבות. ניקול ויינטראוט, 15, יודעת כבר עתה שהיא מעוניינת להיות מהנדסת תוכנה. בבית הספר היסודי, היא מספרת, הלימודים באו לה בקלות, אולם מאז שהיא לומדת באחת הכיתות המדעיות היא מוצאת את עצמה מאותגרת על בסיס יומיומי. "פתאום מצאתי את עצמי נאלצת ללמוד בבית לפני מבחנים", היא אומרת בחיוך מבויש.

בת גילה, אביה דנוך, היא דוגמה לשם שבית הספר עשה לעצמו במשך השנים. היא מעידה על עצמה שנטיית לבה היא לאמנות ולמוזיקה, אך שהיא הגיעה לבית הספר בגלל שמו הטוב בבאר שבע. "לא חשבתי שאתחבר למדע, ואני זוכרת שכשבאתי הנה פחדתי בצורה היסטרית, אבל היום אני מוצאת את עצמי לומדת פיזיקה מוגברת", היא אומרת, ונראה שהיא עדיין מופתעת מעט מעצמה ומהיכולות שלה.

גישת הטיפוח האישי אינה נחלת כיתות המדעים בלבד. גם תלמידי הכיתות הרגילות, שרבים מהם מגיעים ממשפחות נטולות מסורת אקדמית ארוכת שנים, מדווחים על התעקשות מצד המורים לגרום להם לסיים את הלימודים בתיכון בתוצאות מרשימות. אור אזורה, 17, אומר שכשהגיע לבית הספר, לאחר שנפלט מלימודיו בישיבת וולפסון בעיר, הרמות הלימודית וההתנהגותית שלו היו נמוכות, ושבשנותיו בבית הספר הוא עבר תהליך אישי של שינוי קיצוני.

"אני זוכר שכשהגעתי הנה היו לי המון חיכוכים עם המורים, ושהמורה שלי, שמלווה אותי במשך כל השנים שלי פה, ידע בדיוק מה צריך לומר לי כדי שדברים אצלי ישתנו", הוא אומר. "בגלל שהמורים מכירים אותך לאורך השנים הם יודעים שכל אחד מגיב אחרת לדברים שונים, והם נותנים לך יחס אישי. אם מישהו בעייתי בתחום ההתנהגותי נותנים לו יחס מסוים, ואם מישהו בעייתי מבחינה לימודית נותנים לו יחס אחר. הגישה היא פרטנית, אחד-אחד".

הכתבה המלאה - במגזין G