לחוקר התקשורת הקנדי מרשל מקלוהן נדבקה אמרה כנף, שכל סטודנט שנה א' לתקשורת לומד לשנן: המדיום הוא המסר. הווה אומר, זה לא התוכן שמעצב את החוויה אלא מאפייני הפלטפורמה. ובפרפראזה על אותה אמרה, אפשר לחשוד באולם המרתף האינטימי של הבימה, שנושא את שמו של יהושע ברטונוב, שמאפייניו הם שגורמים להצגות שמועלות בו לספק חוויות תיאטראליות מגוונות ומרתקות. כאלה שנדיר כל-כך לראות באולמות הגדולים שם למעלה, שלפני הכול עובדים בשירות מחלקות השיווק והמכירות.
אולי זו הקירבה של הקהל אל השחקנים, אולי אלה שלוש פאות הקובייה המשקיפות אל הבמה מלמעלה ומתחמות אותה כמו הייתה זירה, ואולי זה מספר המושבים הקטן יחסית שבו, שמאפשר למנהל האמנותי ליטול הימורים קריאטיביים בלי לחשוש ליפול אל לבת הגירעון השורפת; תהיה הסיבה אשר תהיה, התוצאה היא שמשהו טוב קורה ליוצרים בחלל הזה. הפעם הגיע תורן של הבמאית שיר גולדברג ושל מעצבת התפאורה שני טור, לחבר שלל רעיונות ויזואליים מקסימים לכדי שפה בימתית קוהרנטית וחיה. כזו שאינה נדבקת לגימיק באשר הוא גימיק, אלא נותנת לו הנמקה וחיים בכל תמונה מחדש. אם צריך לתמצת את זה לכדי מילה אחת, הרי שקורה כאן תיאטרון.
הבמה שייכת לצעירים
ההצגה היא "אדם לא מת סתם", עיבודה של שחר פנקס לסיפוריה של דבורה בארון, ילידת ביילארוס שעלתה ארצה בדצמבר 1911. חמישה סיפורים - עוגמת נפש, שפרה, גרעינים, זיווה וכריתות - שפנקס רקחה מהם ברגישות רבה, מחזה רציף המגולל את סיפורם של אנשי קמינקה, עיירה יהודית קטנה בגולה. מיקרוקוסמוס חסר פשרות, שיושביו אמנם בני המאות שעברו, אבל קווי אישיותם מוכרים היטב גם לבני המאה ה-21.
בין זהו הגביר קשה העורף וקפוץ היד (דב רייזר המצוין), שרואה בעובדיו כלי משחק חלולים שנועדו לשרת את מאווייו; בין זהו העובד החרוץ (הראל מורד), שנקלע למצוקה, מבקש מקדמה, נתקל בחומה בצורה ונשבר; בין זהו העובד האופורטוניסט (רוברטו פולק) שמבקש למנף את המצוקה לטובת שרידותו שלו; ובין זהו האידיאליסט (אלכס קרול) שמבקש להתמרד ולהשבית את המפעל בשם הפרולטריון. התוצאה היא שבמסווה של יידישקייט, פנקס יצרה מחזה בעל מסר חברתי אקטואלי ונוקב, שמצליח לעורר מחשבה, כמו גם את בלוטות הגועל מהמצב האנושי, שלא משתנה ולא משנה הפלטפורמה.
לא מעט אירוניה יש בשם שבחרה פנקס לעיבוד, זאת משום, שאדם אולי לא מת סתם, אבל הוא לבטח סתם מת. אין זה מקרה ששתי הדמויות ששזורות כחוט השני ביצירה הזו הן קברן העיירה (שחר רז) והכלבה העזובה זיווה - בובה בעלת חיים בימתיים משל עצמה, בעיצובה המעולה של הפסלת אמירה פנקס (אימא של הבמאית), ובהפעלתה המרשימה של נעמה ארמון המוכשרת. חברתה לקבוצת צעירי הבימה, לאה גלפנשטיין, על רעמתה האדמונית וחיוך הג'וקר, מספקת אף היא דמות מפתח, את זו של המינקת הצעירה שפרה; כמו גם את דמות הפנטזיה - בנה המת של פראדל הגלמודה.
את פראדל מגלמת יבגניה דודינה, ענקית-במה, אבל צריך להיות כן ולומר שזה לא התפקיד הסוחף ביותר שלה. היא אמנם משתלבת היטב בלהקה, אבל מדודינה יש תמיד את הציפייה למשהו הזה הנוסף, והפעם המשהו הזה הגיע דווקא מהחבר'ה הצעירים.
"אדם לא מת סתם" מאת שחר פנקס, בימוי: שיר גולדברג, הבימה