"בכל העולם מתחרים על מדענים ישראלים - גם ישראל צריכה"

ד"ר נורית אייל, שמובילה את התוכנית הלאומית להשבת אקדמאים, מנסה לשכנע את המוחות שזלגו לשוב לישראל ■ הם מצדם בנו לעצמם חיים נוחים ולא מעוניינים לשוב בלי תמורה הולמת

ד"ר ענבר פרידריך בן נון, חוקרת בתחום תאי הגזע (דוקטורט ופוסט דוקטורט מהאוניברסיטה העברית) הספיקה הרבה בשש שנותיה בארה"ב. במכון סקריפס, בסאן-דיאגו, קליפורניה, היא הובילה מחקר על דרכים לשימוש בתאי עור ובתאים אחרים של חיות כדי ליצור בנק תאי גזע, שיוכל לשמר בעלי-חיים שנתונים בסכנת הכחדה.

אם הקרנפים הלבנים הצפוניים יצליחו לשרוד - פחות מעשרה נמצאים עתה עלי אדמות - לד"ר פרידריך בן-נון יהיה חלק בתקומתם. עכשיו, היא חיה, עובדת וחוקרת באזור וושינגטון.

ד"ר רונית ירדן (תואר ראשון ושני - אוניברסיטת ת"א; דוקטורט-אוניברסיטת ג'ורג'טאון, בוושינגטון; פוסט דוקטורט - מכון הבריאות הלאומי, NIH, בבתסדה, מרילנד), היתה מנהלת המעבדה לחקר אפליקציות גנטיות במחלקה הכירורגית בתל-השומר. עתה היא חוקרת ומרצה בג'ורג'טאון, והמעבדה שהיא מנהלת עוסקת בחקר הגן BRCA1, שהמוטציות שלו מבשרות במידה רבה של ודאות על היווצרות סרטן השד (המצב שעימו התמודדה אנג'לינה ג'ולי באמצעות כריתת מנע של שדיה). היא שואפת לפתח תרופה למחלה הנוראה.

השתיים מתקדמות לקראת שיא הקריירה שלהן. טוב להן באמריקה. הן מצליחות. הן עושות מה שהן אוהבות לעשות ומתוגמלות היטב. ובכל זאת, בשבוע שעבר הן הגיעו, יחד עם עשרות אקדמאים ישראליים - בעלי תואר שלישי ופוסט דוקטורנטים, רובם במדעי החיים ומיעוטם בענפי היי-טק - למרכז קהילתי ברוקוויל, ליד וושינגטון, כדי לשמוע איך מדינת ישראל יכולה לעזור להם לחזור ארצה, מתוך ידיעה ברורה שהם עלולים להשתכר פחות במולדתם הישנה, אם כי כמה פחות היא סוגיה שעלולה לפוגג את להט השיבה של כמה מהם אל מחוזות הילדות.

מולם התייצבה ד"ר נורית אייל, עמיתה למקצוע, שעכשיו נמצאת בצד הישראלי הרשמי של המתרס. אייל, יזמית סדרתית, שעוסקת בביו-טכנולוגיה כבר יותר מ-20 שנה, הקימה וניהלה את חברת גאמידג'ן, שעסקה בפיתח ערכות לאבחון גנטי, ואת חברת נסווקס העוסקת בפיתוח תרופות. היא היתה אחראית על השקעות מדעי החיים בקרנות הון הסיכון פמוט ויזמה.

עכשיו היא מובילה את פרוייקט התוכנית הלאומית להשבת אקדמאים (www.israel-braingain.org.il) - מיזם משותף של משרדי הכלכלה, האוצר, קליטת העליה והמועצה להשכלה גבוהה, שפועל בחסות המדען הראשי במשרד הכלכלה, אבי חסון. היא באה להציג לפני אקדמאים ישראליים בניו-יורק, פילדלפיה ואזור וושינגטון את מה שהיא מתארת כ"תוכנית הרשמית הראשונהאי פעם בישראל להשבת אקדמאים".

קשה לחשוב על אדם מתאים יותר מאייל למכור שיבה לישראל למקצועני ביו-טכנולוגיה. היא אחת מהם ודיברה עמם בגובה העיניים. היא חוותה את החוויה האמריקנית, כמוהם, והיא התמודדה, ומתמודדת, עם הביורוקטיה הישראלית, כמוהם, אם כי עכשיו מבפנים.
זה משחק עדין. הפרה הישראלית רוצה להניק, אבל עטיניה רחוקים מלהיות מלאים. העגלים בגולה הלא כך דוויה רוצים לינוק, אבל לא בכל מחיר. עקומות הביקוש וההיצע של שני הצדדים מתקשות להיפגש. ובעוד שהמדענים הישראליים בארה"ב מודעים היטב למציאות הישראלית, ישראל לא יודעת הרבה על המוחות שהיא מבקשת להחזיר.

"אחת מהבעיות היא, שאיננו יודעים מה היקף הבעיה", אמרה ד"ר אייל. "אנחנו לא יודעים אילו מהנדסים, אנשי מדעי החיים ואקדמאים אחרים נמצאים מחוץ לישראל, ואיפה הם נמצאים. אין נתונים מסודרים. איש אינו יודע אפילו כמה ישראלים נמצאים בחו"ל".

היא אומרת, שהדגש של התוכנית הוא גישה פרקטית. "בכל העולם קיימת תחרות על מדענים ישראליים, וגם ישראל צריכה להתחרות עליהם. אנו יוצאים מהנחה, שלרוב האנשים פה יש משרות טובות וחיים טובים. הם לא ייסתכנו בשיבה לישראל בלי שישריינו מקום עבודה מספק מבחינה מקצועית עם משכורת שתענה על הציפיות שלהם. אחת מהתרומות שאנו מציעים היא ליווי אישי לכל מי שמוכן להתחיל בתהליך. יש לנו אנשי קשר בכל החברות ישראליות, שיסייעו בהתנהלויות הפונים מול מעסיקים פוטנציאליים בישראל. אנו מתכננים להציע לאנשים משרות שתפורות לרזומה שלהם".

אייל מבינה, שבסופו של דבר מה שידחוף משפחה ישראלית, אקדמאית או אחרת, לחזור לישראל היא אבטחת רווחתה הקיומית. ערגה לשמש הישראלית, למשפחה ולחברים בישראל, לחופים ולאבטיח הישראליים, היא תנאי הכרחי אך לא מספיק. מעטים מתייסרים בנהיה קמאית לארץ הקודש.

ד"ר ירדן אומרת, שהיא "מרוצה מאוד" מחייה בארה"ב. היא חיה למעשה בשני העולמות ומוסיפה לקיים קשר מקצועי עם המעבדה שניהלה בתל-השומר. היא יוזמת להביא תלמידי תואר ראשון (pre-med) באוניברסיטת ג'ורג'טאון לקורס בתל-השומר ("יש היענות גדולה"). ד"ר ירדן מעלה סיבות משפחתיות לרצונה לשוב: "ההורים מזדקנים. קשה לראות את זה מרחוק ולא להיות שותף". ובכל זאת, נראה שהיא לא תחזור בכל מחיר. היא מחפשת עבודה מתאימה בישראל, כלומר "מספקת מבחינה מקצועית ושכר שישמור על כבוד האדם".

ד"ר פרידריך בן נון: "אני רואה את עצמי חיה בישראל בסופו של דבר... התחושה שלי היא, שאנשים שרוצים לחזור יעשו זאת מסיבה אידיאולוגית. אין לי לוח זמנים. אני מקווה שהסיכון שנתפתה להישאר פה לא יהיה גדול. חשוב לי לחזור למשפחה המורחבת בישראל".

ד"ר אייל אומרת, שהתוכנית להשבת אקדמאים מתוקצבת לחמש שנים מתוך הבנה שבריחת מוחות והשבתם היא סוגיה תהליכית. אבל כבר מנקודת המוצא נתקלת התוכנית בבעיה מבנית. התעשיה בישראל סובלת ממחסור בכח אדם מיומן במקצועות טכנולוגיים, בעיקר בתחומי המחשוב, עם דגש במו"פ.

כך, למשל, ב-2011 נרשמו 6195 משרות פנויות בתחומי הטכנולוגיה העילית (מנתחי מערכות, מהנדסי מחשב ואלקטרוניקה ואחרים). אך דווקא אלה אינם ששים לשוב לישראל.
לעומת זאת, יש עודף בבעלי תארים מתקדמי

במדעי החיים. בישראל אין מספיק משרות באקדמיה ובתעשיה לאנשים כאלה. אבל דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים במדעי החיים שבאו להעשיר את הרזומה שלהם בארה"ב דווקא רוצים לחזור לישראל. יתר על כן, הם מעדיפים משרה במוסדות אקדמיים בישראל, שהיצע המשרות שלהם דל, על פני התעשיה, שנחשבת בעיניהם פחות אטרקטיבית, אך היצעה גדול מעט יותר, יחסית.

ד"ר מרב לוגר-המר, פיזיולוגית, שלא עובדת עתה במקצועה: "הרבה אקדמאים במדעי החיים רוצים לחזור, אך אין להם לאן. היצע המשרות באקדמיה זעום. גם התעשיות הן לא פיתרון אידיאלי. פעם, כאשר האופק המדיני היה בהיר יותר, היו השקעות רבות יותר בתעשיות של מדעי החיים וממילא מספר המשרות בהן היה גדול יותר. עכשיו זה לא כך. ההשקעות הידלדלו".

היא מודה שגם בארה"ב המצב לא קל. הסיקווסטר, הקיצוץ הרוחבי בתקציבים הממשלתיים, החניק משאבי מימון למוסדות מחקר ביו-רפואיים בדיוק כמו למקבלי קצבות אבטלה. אבל לגודל הגיאוגרפי יש משמעות. "אם המצב באזור וושינגטון קשה, אז הולכים לטקסאס, או למקום אחר. אך לא כל משפחה מוכנה לכך".

מהמפגש עם ד"ר אייל יצאה ד"ר לוגר-המר בלב כבד במקצת: "ציפיתי שידברו על חממות, על עידוד מיזמים ברמת המדענים. היתה חסרה לי האופטימיות. הצגת הדברים במפגש היתה קצת עגומה. יצאתי משם עם התחושה, אז מה יהיה"?

מבחינתה, בכל אופן, ברור מה יהיה. היא ובעלה, אימונולוג, "בטוחים שנחזור בשנים הקרובות, בטווח של שנה, שנתיים, עם או בלי עבודה בישראל. לא נחזור בעוד 20 שנה".

אין נתונים סטטיסטיים שיראו אם ד"ר לוגר-המר היא חלק מהמיעוט או הרוב בקרב עמיתיה, אך עובדה היא, שבכל הפגישות שהינחתה ד"ר אייל בארה"ב, מקצועני היי-טק, שרוצים לשוב לישראל, היו בטלים בשישים בהשוואה לעמיתיהם ממדעי החיים. המבוקשים כמעט אינם מתייצבים והמתייצבים כמעט אינם מבוקשים. נראה שלפתרון הבעיה הזו לא יספיקו חמש השנים המתוקצבות של הפרוייקט להשבת אקדמאים.