גל גבאי: "אנחנו עבדים בשירות מנגנונים שלא חושבים עלינו"

באמצע הריאיון, בבית קפה שהכיסאות שלו מכירים את ישבני העיתונאים מקרוב מאוד, ניגש לגל גבאי קולגה בכיר ומוערך שגבאי הזכירה לחיוב כמה דקות קודם. אחרי החלפת כינויי החיבה כמקובל, פורצים השניים בוויכוח משועשע שעיקרו אם לונדון טובה יותר מישראל או שגם שם חרא.

העיתונאי המוכר טוען ששם הרבה יותר אנושי, גבאי מתעקשת שלבריטים יש הרבה בעיות שהנימוס מסתיר, כשלפתע הוא פולט "אין לי כוח לנחרצות המרוקאית שלך". באופן אירוני הוא אומר את זה בנחרצות, ובנחרצות לא פחותה הוא מסתובב ונוטש את הסצנה.

אני אומר לעצמי שוודאי מדובר באיזו בדיחה פרטית בין שני חברים ותיקים שמערכת היחסים שלהם מנצחת את הסטראוטיפים השחוקים באמצעות הומור וכנות, אבל האופן שבו הוא עוזב אותנו ומבט אחד בפנים של גבאי מגלה שזה לא המצב.

עד לאותו רגע גבאי שועטת כמו טנק על דיונות ריקות מאויב. למען האמת, היא בקושי סופרת אותי, מדלגת מעל השאלות שמנסות לרגע לעצור ולנתב את השיחה, שולחת אליי, תוך כדי דיבור, סימני ידיים שבאיטליה היו מתפרשים כעלבון צורב, כדי לסמן לי שתכף יהיה מקום גם לשאלות שלי, אלא שהמקום הזה פטה-מורגני, נראה ולא נראה, ובטח שלא מגיעים אליו.

היא מקצוענית של דיבור, יש לה אג'נדה, היא לא מפחדת להגיד את מה שיש לה להגיד והיא לא תיתן לך מה שלא בא לה לתת. עד שמגיע אותו עיתונאי, ומשהו מתמוטט בתוכה. "זה קורה הרבה?", אני שואל, ונענה בקול קטן, שונה מאוד מהקול הבטוח והזקוף שרעם עד עכשיו, "כן, כל הזמן. כל יום".

אפשר להציץ בפריים טיים כדי לראות את זה. נכון שהתכנים שגל גבאי מתעקשת להאיר הם לא החומרים שמהם עשויים 40% רייטינג, אבל הפריים טיים בישראל, ודאי החדשותי, הוא אשכנזי.

הקריירה של גבאי מנוקדת בעדויות חיצוניות למי שהיא ולמה שהיא ומהיכן באה. היא אמנם אשת תקשורת בכירה, מוכרת, שמגישה בחינוכית את "ואקום" המוערכת, תוכנית תחקירים שונה מאוד, ואת "עושים סדר" (שתיהן בהפקת נועם אדרי), וברזומה שלה ישנן חשיפות חסרות תקדים והיא חתומה על סרטים דוקומנטריים משפיעים - ועדיין היא מהפריפריה.

"לבוא מהפריפריה זה להתמודד עם זה כל הזמן. לנסות יום-יום לפצח את הסטראוטיפ. וזה שובר את לבי כשזה בא מאדם שאני אוהבת ומעריכה כמו האיש הזה, אדם רגיש ופעיל בדיוק נגד דברים אלה. בכל אחד גר גזען קטן, ולוקח שלוש שניות להסתכל על בן אדם ולהקיש מהמראה החיצוני דברים פנימיים. שווה וכדאי לדעת ולהכיר את הגזען שבנו ולדעת לנטרל אותו ולאפשר למי שמולך את החופש להיות הוא". אחר כך היא מבהירה, "אני לא קורבנית. בעמל רב יצאתי מהפריפריה וטיפסתי, ואני לא במקום של קורבן", אבל אחת לכמה דקות העיניים שלה ינדדו, אולי אפילו יצטעפו קצת, והיא תגיד משהו כמו "זה לא יוצא לי מהראש", או "אני לא מפסיקה לחשוב עליו".

- כשאת אומרת שאת לא קורבן, אני חושב על הרבה מזרחים שטיפסו והצליחו, ותוהה אם גם הם סובלים מקטעים כאלה כל יום.

"ודאי שכן. תראה את עמיר פרץ ומה שעשו לו. היה פעיל לוחם זכויות, שאמר 'הבעיה של פרץ היא לא שהוא מרוקאי, אלא שהוא מתנהג כמו מרוקאי'. התרגלנו להגחכה של המזרחי. עשיר אומר שכסף לא חשוב, יפה אומר שיופי לא חשוב, ומי שלא חווה גזענות אומר שאין גזענות. כנראה שאתה צריך לחוות את זה. ומה שהכי קשה זה שזה מחייב אותך להתמודד עם ההפנמה של זה".

"מרכולתי כבר פחות רלוונטית"

גבאי פורשת את משנתה לצדק חברתי: "אנשים אומרים לעצמם: 'למה שאני אסחוב מישהו אחר על הגב שלי? הרי מי שמתאמץ מצליח, שייצאו לעבוד כל הדפוקים האלה'. שטויות. אני באה מהפריפריה, אני יודעת כמה קשה לעשות את המסע למרכז. הסלידה מהקולקטיב פירקה אותנו מתנאי הכרחי ובסיסי לקיום אנושי סביל כאנשים עם חירות. אנחנו עבדים בשירות מנגנונים שלא חושבים עלינו. אנחנו עובדים עד כלות בניגוד לאינטרס שלנו. לשים את העט מוקדם, זה לצאת נפל. לא לענות לבוס שלך ב-17:00 כשהבן שלך פתח את הסנטר, גורר נזיפה. שחיקה היא המחלה הבלתי מדוברת של המאה ה-21, והיא מתבטאת בדיכאון, חרדה, סרטן, פגיעות נפשיות ופגיעה סוציאלית כי אין לנו אמפתיה".

- את כל זה את מרגישה גם באופן אישי?

"בוודאי. אני שחוקה. יש לי הרבה פחות מקום לילדים, הרבה פחות מקום למרואיינים. הרבה פחות סבלנות, פחות יכולת לתת. נפרמה הברית ביני לבין מדינתי, ואני חטאתי ולא שירתי נאמנה את הציבור כשליחתו. לא עשיתי מספיק כדי שאנחנו נשרת רק את האינטרס הציבורי. שמתי לב מאוחר מדי שאני משרתת כוחות כלכליים ושלטוניים שפועלים עליי, יותר מאשר את הציבור, ולעתים אין לי כוחות להתנגד. וזה מייסר אותי. כשההמונים צעדו ברחובות נפל לי אסימון בגודל שאני לא יכולה לתאר לך על זה שזה לא בא מהתקשורת הממוסדת".

- המקום שבו את עובדת אמור להיות מנוגד לכל המסחרה הזו.

"אני עושה את המיטב שאני יכולה במקום הזה, היקר, שמאפשר לי לעשות את מה שאני עושה. אבל ברור שמרכולתי הולכת ונעשית פחות ופחות רלוונטית. הטלוויזיה החינוכית על זמן שאול, כל שנה רוצים לסגור אותה, היא במינימום תקציבים. את 'ואקום' עשינו בתנאים שאסור שיקרו. אנשים ב'וואקום' השתכרו פרוטות וכואב לי".

- יש לעיתונאים חלק במצבם?

"גם אנחנו הפרנו את ההוגנות במשחק. לא סתם המחאה ראתה את התקשורת הממוסדת כחלק מהשיטה. אנחנו צריכים לשקם אמון עם הציבור ולשכנע אותו לצרוך מידע בתשלום, ששווה לו לשלם באופן ישיר לעיתונאים שמשרתים אותו נאמנה. העיתונות כעמותה, כמלכ"ר, שנשענת רק על כסף כזה. עיתונות לא יכולה להיות מסחרית. הציבור יבין את זה כי הוא זקוק לנו, כי לא כל בלוגר הוא עיתונאי. התרגלו לקבל את זה בחינם. איפה היה הממונה על ההגבלים העסקיים כשפתחו את 'ישראל היום'? ואף אחד לא הגיש אפילו שאילתה! וגם זה לא מקרי".

- יש פה קנוניה?

"יש פה מבני כוח. היה שלב אוהד למחאה. רוב העיתונאים שייכים למעמד המוחה. אבל מעליהם יש בעלים ומפרסמים שהבינו שטלטול הסירה לא משרת אותם. המפרסמים לא רק הורידו את הראש וצמצמו פרופיל. הייתה פה ענישה. אילוף הסוררת. זה לא היה צורך וצו השעה, זו הייתה טקטיקה. מהר מאוד הבינו על אילו עצים צומח הכסף, והתקשורת יישרה קו ושיתפה פעולה עם הפיכת מובילי המחאה לפורעים. תחשוב על זה, חצי מיליון יוצאים לרחובות ואין אלימות. שוטרים מתחבקים עם המוחים. פתאום המחאה הופכת לאלימה? פתאום השוטרים מתנגדים? מה קרה פתאום? זו תוצאה של הדה-לגיטימציה. עיתונאים חברתיים נענשו. לא סתם היה קמפיין נגד קרן נויבך, לא סתם פוטרה רותי סיני, לא סתם פוטר אביב לביא. סר חינם כי מישהו לא רוצה שהציבור יבין, כי ציבור מיודע הוא פעיל ומרדן".

- איזה מרדן? בחרו שוב בביבי ושמו את לפיד במשרד האוצר.

"הבעיה היא לא ספציפית ביאיר ובביבי. הבעיה היא שהמחאה שינתה את השיח אבל לא את השיטה. לא את מבני הכוח. מה שמעורר את השאלה: אולי אנחנו פחות דמוקרטיה ממה שנדמה לנו? אולי מי ששולט בנו זה מבני הכסף? אולי העם הוא לא הריבון? אנחנו כלים על הלוח יותר מאשר שחקנים. כולנו פיונים, בובות על חוטים, זומבים, מופעלים".

- זה עדתי?

"בוודאי. יש התאמה בין פריפריה ומצב סוציו-אקונומי ובין מוצא, וזה לא כי ילדים מזרחים נולדים עם פחות תאים במוח".

- המנגנונים אשכנזיים?

"הקימו את המדינה אנשים מעליות מסוימות, ומי שהצטרף אחר כך הצטרף אחר כך. המזרחים מתמודדים בקושי עם תחושת השייכות. לא היינו במלחמת הקוממיות, לא מתנו בשואה. מי יכול להתחרות בכאב של אושוויץ? בפריפריה שואפים להצטרף לקבוצת השייכים ורואים בצבא ובדם את כרטיס הכניסה. אבל שוויון הוא גם ערך כלכלי ותועלתני, כי פערים זה תסכול, וזה אלימות, וזה מחלות ואסירים שעולים כסף, וזה פחות חינוך ופחות הצלחה. את מי זה משרת? רק את הקבוצה הקטנה שרוצה להיות שלטת בלעדית ורוצה עוד ועוד ועוד ולעולם לא תדע שובע".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"