יש משהו מעודד בזה שווימבלדון 2013, טורניר שעמד די מהרגע הראשון בסימן הפתעות ונתן יותר מהכל את התחושה שהכל יכול לקרות, גם נגמר השבוע באווירה קצת פנטסטית: זה לא שהניצחון של אנדי מארי על נובאק דיוקוביץ' בגמר הגברים היה בלתי צפוי, אבל אף אחד לא ציפה לניצחון חלק ומרשים בשלוש מערכות, אלא לעוד מאבק הישרדות ארוך.
זה מעודד כי הישרדות היתה תמה הרבה יותר מדי חשובה בווימבלדון השנה. במיוחד בשבוע הראשון, שקבע כמה שיאים: הכי הרבה פרישות (13) של שחקנים ושחקניות בגלל פציעות בשבוע ראשון של גראנד סלאם, כולל שבע פרישות ביום השלישי בטורניר, שזה שיא ליום אחד; והכי פחות מדורגים ומדורגות מהטופ-10 בסיבוב השלישי של גראנד סלאם - רק 10 במצטבר בשתי ההגרלות.
מכיוון שלא מעט מדורגים ומדורגות פרשו בגלל פציעות, ומכיוון שלא מעט מהפציעות היו תוצאה של החלקות קשות על הדשא, לפעמים אפילו קשות לצפייה, המשטח תפס חלק גדול מהשיח על ווימבלדון השנה. לפני הכל באה כרגיל ביקורת, במקרה הזה על איכות הדשא - מריה שראפובה למשל (3 בעולם), שהחליקה שלוש פעמים בהפסד למישל לארשר דה בריטו מפורטוגל (131 בעולם) בסיבוב השני, אפילו אמרה שהמגרשים "לא בטוחים". המוניטין של ווימבלדון בגננות, פלוס גיבוי של שחקנים בכירים שהפסידו מוקדם כמו רוג'ר פדרר, השתיקו את השאלות די מהר, ואז התחיל שלב ההשערות, בניסיון למצוא הסבר לנפילות. ההשערה הכי רצינית, שגם מקדמת את הדיון לעבר המהות האמיתית של הדברים, קשורה לעבודת הרגליים של השחקנים.
***
שחקנים היום, אמרה סם סמית, הטניסאית הבריטית הבכירה בסוף שנות התשעים והיום פרשנית ברשת BBC, "מסתמכים יותר מאי פעם על גרירה (של הרגליים), במיוחד על מגרשים קשים. צריך להיות הרבה יותר עדין וקליל על דשא. אני חושבת ששחקנים מנסים לעשות אותם דברים שהם עושים על מגרשים קשים, והם לא יכולים לעשות את זה על דשא".
הסיבה העיקרית ששחקנים כבר לא עושים התאמות משמעותיות בעבודת הרגליים כשהם משחקים על דשא, היא שבאיזשהו מובן הם לא באמת משחקים על דשא: עונת הדשא, כמו שהיא עדיין נקראת, היא פיקציה כבר שנים ארוכות. עד 1975, שלושה מארבעת הגראנד סלאמים - אליפות אוסטרליה, ווימבלדון והיו.אס אופן - היו על דשא, שזה אומר כמובן גם טורנירים קטנים יותר על דשא מסביבם. ב-75' החליפו לחימר ביו.אס.אופן, ושלוש שנים אחר כך למגרשים קשים, ב-88' גם באוסטרליה עברו למגרשים קשים, והיום יש בסבב ה-ATP רק שישה טורנירים בשנה על דשא (כולל ווימבלדון), מתוך 65, שמרוכזים על פני חמישה שבועות בין סוף עונת החימר לתחילת עונת המגרשים הקשים בארה"ב (על מגרשים קשים אגב, יש 37 טורנירים בשנה). והמצב בסבב הנשים (WTA) פחות או יותר זהה: ארבעה טורנירים על דשא (כולל ווימבלדון) בשנה מתוך 40.
כשאתה משחק רק חודש ושבוע בשנה על משטח מסוים, זה כמעט בלתי אפשרי לעשות התאמות משמעותיות לניואנסים של אותו משטח. אז השחקנים, למעט כמה יוצאי דופן בודדים, פשוט ויתרו על הניסיון לשחק טניס שמנצל את התכונות הייחודיות של הדשא, והמשיכו לשחק על דשא בדיוק כמו שהם משחקים על חימר ועל מגרשים קשים. בווימבלדון עזרו להם עם ההאטה המכוונת של המשטח, שהתחילה ב-2001 ואפשרה לשחק על דשא ברמה גבוהה גם מהקו האחורי, וככה קיבלנו משחק כמו חצי הגמר בין דיוקוביץ' לדל פוטרו, שהיה משחק ברמה מאוד גבוהה, 4:44 שעות של חילופי חבטות אדירות מהקו האחורי, אבל לא היה בו כמעט שום דבר מהגיוון שטניס על דשא יכול להציע.
***
גם הגמר בין דיוקוביץ' למארי נראה ברובו כמו משחק טניס שבמקרה מתקיים על דשא: במערכה הראשונה דיוקוביץ' חבט 82% מהחבטות שלו מאחורי קו הבסיס, ומארי 88%. ובכל זאת, מארי הוא אחד מיוצאי הדופן הבודדים שמתאימים באופן טבעי לדשא, בעיקר בתנועה הקלילה הנהדרת שלו, למרות 1.90 מטר על 84 ק"ג, שמאפשרת לו לעבור מהגנה להתקפה על המשטח הזה יותר טוב מכל טניסאי אחר בסבב. ברור שלהישרדות היה תפקיד חשוב גם בגמר, כי דיוקוביץ' בוודאות שילם מחיר פיזי על חצי הגמר נגד דל פוטרו, אבל החן של מארי, והניצחון של החן, לפחות הזכירו שמדובר בטורניר דשא.
ועוד דבר חשוב שהניצחון של מארי עשה, זה שסופסוף נפסיק לשמוע על הבצורת של הבריטים בווימבלדון מאז 1936.