"את האמת?", אומר לי שלמה, "זה נס שאתה חי. אני לא יודע איך אתה מדבר איתי עכשיו. הקטיושה נפלה ממש לידך. כמעט עליך. הפיצוץ היה גדול. אני ושני חברים, שישבנו בתוך הבית, נהדפנו אל הקיר מעוצמת הפיצוץ. ואתה היית בחוץ, חטפת את הכול".
אני נושך שפתיים ושותק. כמה פעמים בחיים מזדמן לאדם לשמוע על האימה הפרטית שלו מפי מישהו אחר? והאיש ממשיך בסיפור לידתי מחדש בסוף חודש יולי 2006: "3 מטר ממך, זה כל הסיפור. הקטיושה פגעה בגג הבניין. אני זוכר טוב באיזה מצב מצאנו אותך, אני ועוד מישהו. חטפת חזק בבטן וביד. איבדת הרבה דם. רעדת והיית בהלם. בכל פעם איבדת הכרה. התקשרתי למד"א. צעקתי שיבואו. וכל הזמן נפלו מסביב קטיושות. כל הזמן היו שריקות ופיצוצים".
שבע שנים דרשתי מעצמי לחזור לביקור במקום הזה, רחוב השופטים שבקריית שמונה, שממנו פוניתי שותת דם על אלונקה, ושבע שנים לא הצלחתי. שבע שנים דמיינתי את הרגשות שיציפו אותי, את הזיכרונות המודחקים שיתעוררו לחיים חדשים ואת הפצעים המייסרים שיחזרו לדמם, ופשוט ויתרתי. עד עכשיו, יום השנה השביעי למלחמת לבנון השנייה.
זאת הייתה משימה עיתונאית שגרתית בקריית שמונה, אחת החזיתות המרכזיות. עשיתי רבות כאלה קודם לכן במלחמה הזאת ובעימותים אחרים. אלא שבאותו היום משהו מאוד בסיסי השתבש. באתי לסקר ויצאתי מסוקר.
באתי להתרשם ויצאתי עם תודעה שנצרבה לשנים רבות. אפילו כשכתבתי בשבוע שעבר בעמודי החדשות של העיתון הזה על משבר במפעליה של העיר שמייצרים רכיבים לטנק המרכבה, ראיתי בעיני רוחי בעיקר עשן סמיך שמיתמר מרכס נפתלי הבוער ורחובות נטושים; ראיתי את הקשישה המבועתת שראיינתי במקלט ציבורי מטונף, ואת האישה שהגג של חדר הביטחון שלה קרס אל מיטתה כשספג פגיעה ישירה של קטיושה. אותה אישה ואותו בית שאליהם שמתי באותו יום גורלי את פעמיי, ולשם חזרתי השבוע כדי לסגור את המעגל שבתחילתו יד תלויה על בלימה, חזה פתוח ותחושה שהגעתי לשלב הכי סופי בחיים, רגע לפני קבלת התואר ז"ל.
"קשה לי לנשום", אמרתי לחברה שליוותה אותי לקריית שמונה כשנכנסנו לאוטו. קצת אחרי ואדי ערה הלחץ גבר עד שהרגיש כמו יתד במרכז הסרעפת. הפה יבש. זה מזג האוויר, אני מסביר. זה החום שבחוץ והקיץ הבוער. והכול פתאום דומה ומזכיר את היום ההוא. המחשבות טסות והנופים שכל-כך אהבתי פעם נחשפים לעיניי, שמחפשות את האש ואת פטריות העשן שהותירו המטחים.
פניות הכרחיות בדרך שעשיתי אינספור פעמים בעבר כבר נשכחו, אבל צפת נראית באופק. הנה השלט שמכוון לבית החולים זיו שאליו פוניתי. אני מנסה לא לחשוב, להתרכז בכביש, להסיח את הדעת בשיחות טלפון על עניינים חדשותיים שוטפים.
משמאל הרכס שלעולם יזכיר לי את שני מסוקי הקרב שהיו בדרך לתקיפה בלבנון, התנגשו והתרסקו על הצלע. והנה בא הפלשבק מהלילה הארור כשאני עומד שם, למרגלות ההר, עם מחברת מרופטת ועט, ולמעלה אורות אדומים וכחולים של כוחות ההצלה. מסיט מבט ימינה ורואה את המקום שבו נחת היסעור, שהותיר ענן גדול של אבק מחניק; אמבולנס מתקרב אליו וחיילים מעבירים ממנו בבהילות אל ההליקופטר גופה של חלל עטופה בניילון שחור. וחייל אחר, שנשען על דלת של גי'פ, מקיא את ארוחת הערב שלו כשבאוויר מרחפת מועקת מוות. והפנים החתומות של אלה שהיו שם כי היו חייבים ואלה שהיו שם כי כך רצה הגורל. השקט המצמית, שהופר כעבור דקות במטח רקטות נוסף.
קצת אחרי צומת כח, ווייז מקבל את הפיקוד ומנווט לרחוב. עניין של 2.6 קילומטרים בקו אווירי. כמה פניות חדות בעלייה ואנחנו מתקרבים. את ישיבת ההסדר זכרתי. וגם את המקלט שלידה, כי זאת הנקודה הקרובה ביותר שאליה יכול היה להגיע האמבולנס שפינה אותי מן התופת. אני נזכר בחובשים שהושיטו יד וניסו להרגיע, וגם באותו רגע קצר שהיה עבורי לנצח שלם, כשכולם נשכבו על הארץ לידי כי כמה רקטות שרקו ממש מעל הראש.
אני מגיע אל היעד חנוק, אבל נחוש. הנה רחוב השופטים, הנה המקום שכמעט והיה מקום מותי, הרחוב שבו במשך שנים התגוררו כל סיוטיי. והוא בסך הכול רחוב די סטנדרטי בקריית שמונה שמקיים שגרת קיץ מפוהקת.
יהודה עטר יוצא מהבית לזרוק את האשפה. אני שואל אותו לפרטיה של האישה שליד ביתה שהיתי בזמן פגיעת הקטיושה. הוא עונה באדיבות ומספר שכבר עזבה לכפר סבא. הוא זוכר אותי פצוע, מספר שהקטיושה שפגעה בי תפסה אותו ברחוב. "נשכבתי ממש כאן, צמוד לקיר הזה", הוא אומר ומצביע על חומת בטון שצמודה לחניה ריקה. "את כל המלחמה עברתי כאן. משנת 68' אני גר כאן. לא עוזב. בטח שאני זוכר אותך. נפצעת קשה. זה היה מטח רציני. כל ההר בער".
הוא מספק לי כיוון כללי למקום המדויק שבו כל זה קרה לי, ואני מתבלבל. שורות שורות של שיכונים דו-קומתיים בנויים בצורה אחידה, כל מרפסת בקומה השנייה נראית לי כמו אותה מרפסת שאליה רצתי משום מה באמוק אחרי הפציעה ושבה הותרתי שלוליות גדולות של דם. התברברות קלה ברחוב, מגרש חניה קטן וזיכרון רחוק מניעים אותי כמהופנט. אני ממשיך סמטה אחת הלאה ופוגש את מאיר שושן, שמכיר את סיפור הפציעה שלי ומצביע על הבית שאליו הלכתי באותו היום. "אתה רואה? זה בקומה השנייה. עדיין יש סדקים על הקיר. אבל היא כבר לא גרה פה".
אנחנו הולכים אל מרפסת ביתו. הוא מוזג מים צוננים ואשתו, מסודי, פורסת מלון קר ומתוק. היא מספרת על הקטיושה שלי כזאת שגרמה לה ולבני ביתה לעזוב את העיר עד שהקרבות יירגעו. כשחזרו, מצאו שגם ביתם ספג פגיעה: "הכול היה הרוס", מספר מאיר, "ההדף הרס הכול. חלונות נשברו, תריסים עפו, צלחות במטבח התנפצו. כאילו הוכה ברעידת אדמה. מזל שלא היינו פה".
שבע שנים אחרי ואני עומד באותה סמטה, שבה דיברתי בסלולרי כששריקה קצרה הקדימה פיצוץ גדול, שזרק אותי לשנים של שיקום, של נפילות וקימות, של שקיעות והתמודדויות, שבסופן המסקנה הנחרצת שייצר החיים חזק יותר מכל נסראללה. הנה המרפסת שמלאה בדמי. הנה המדרכה שאליה שקעתי בעלפוני. הנה הקיר שממנו הדהדו הצרחות ששמעתי, אך לא ראיתי, בשל העיוורון הזמני שהותיר בי הבזק הפיצוץ.
המקום השתנה. בנו שם תוספות של חדרים, עם רעפים אדומים, ויש גם שיח בריא של פסיפלורה מתוקה. אני מוכן להישבע שהמקום הזה לא היה כל-כך ירוק לפני שבע שנים. אני מסית כמה מהענפים הירוקים, מסתכל על הבית ורואה סימנים אפורים של טיח שאינם בצבע הבניין, שמכסים על הרסיסים כמו צלקות. אני עומד שם דקות ארוכות עם צלקותיי שלי, בעיניי אני סורק את השטח, ידי השלמה אוחזת מחברת ועט. אני עדיין עיתונאי. ומספיק חי בשביל להבין שאין לי שום סיכוי למצוא במקום הזה את העט האהוב שהעיפה לי הקטיושה.