מועצת מקרקעי ישראל תתבקש בישיבתה ביום ראשון הקרוב לאשר את ההסדר של קרקעות בריכות המלח בעתלית ובאילת של חברת תעשיות מלח, שנרכשה על-ידי שרי אריסון ממשפחת דנקנר. זאת, אחרי מחלוקת ארוכת שנים לגבי היקף הזכויות לבנייה למגורים שלהן היו זכאים בני משפחת דנקנר במקור, לאור חילוקי הדעות על הגדרת השטח כ"עירוני" או "חקלאי". בעתלית התכנון הוא לבנות 30 אלף יח"ד על הקרקע ובאילת 12 אלף יח"ד.
על-פי ההסדר המוצע, תעשיות מלח תקבל זכויות לבנייה בשטחי המפעלים והבריכות, כך שבכל אחד משנה האתרים היא תקבל כ-70 דונם עם זכויות על-פי ייעוד הקרקע, זאת, במקום זכויות בנייה למגורים של 50% בעתלית ו-30% באילת, בהיקף של כ-850 דונם, שהובטחו למשפחת דנקנר.
תעשיות מלח מתנגדת להצעה, בסיוע משרדי עורכי הדין גורניצקי, ויינרוט והיועצת המשפטית לשעבר של רמ"י רחל זכאי.
על-פי חוות-דעת שהכין לפני חודשים אחדים היועץ המשפטי של רשות מקרקעי ישראל, עו"ד ינקי קוינט, בעת שינוי ייעוד הקרקע למגורים יהיה קיצוץ דרמטי בשווי זכויות הבנייה למגורים שהובטחו בעבר לבעלים הקודמים, משפחת דנקנר. חוות-הדעת עולה בקנה אחד עם עמדות הפרקליטות ומבקר המדינה, שלפיהן הזכויות שהובטחו לדנקנרים היו מופלגות ובלתי סבירות.
שווי הזכויות שהובטחו לדנקנר הסתמך על הגדרת הקרקע "קרקע עירונית". השווי של קרקעות בריכות המלח היה הבטוחה שקיבל בנק לאומי כשמימן למשפחת דנקנר את חלקה בשליטה על בנק הפועלים, והוערך ב-200 מיליון דולר, כנגד הלוואה של 358 מיליון דולר.
בעתלית מדובר על כ-1,300 דונם ובאילת כ-700 דונם. על-פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל, שבראשה עמד אז אהוד אולמרט, מ-2003 - ניתן היה לראות בקרקעות סוג של קרקע עירונית, ולאור זאת הוענקו לתעשיות מלח בשליטת דנקנר זכויות ייזום גבוהות במיוחד, על כ-50% מהקרקעות בעתלית ועל כ-30% מהקרקעות באילת.
דני דנקנר, באחת מפרשיות המשנה בתיק הולילנד, המכונה פרשת תעשיות מלח, מואשם כי נתן שוחד למנהל המינהל לשעבר, יעקב אפרתי. זאת, במטרה שיקדם אינטרסים של חברת תעשיות מלח, שהייתה בבעלות משפחת דנקנר.
לפי כתב האישום, דנקנר נתן למאיר רבין, עוזרו של עד המדינה, שמואל דכנר ז"ל, בשמה של תעשיות מלח ומטעמה, כ-1.1 מיליון שקל, כדי שיעבירם לאפרתי, דודו של רבין. זאת, תוך שימוש במערכת כוזבת של כיסוי חשבונאי, שנועדה להסוות את מתן כספי השוחד. אפרתי מואשם כי לקח לפחות 45 אלף שקל מכספי השוחד, והוא מכחיש את ההאשמות נגדו.
בתמורה, טוענת הפרקליטות, פעל אפרתי לקידום הסדר מקרקעין עבור תעשיות מלח, שעניינו שינוי ייעוד קרקעות בעתלית ובאילת - מייעוד של תעשיית מלח לייעוד של מגורים, תיירות ומסחר ומתן זכויות בקרקע לאחר שינוי הייעוד. דנקנר מכחיש את האישומים נגדו.
לאור חוות-הדעת השליליות של הפרקליטות והמבקר, נותרה החלטת מועצת המקרקעין מ-2003 רק עם חתימה אחת, של השר הממונה אולמרט, כששרי האוצר נמנעו מלחתום חתימה שנייה מתחייבת וההחלטה לא קיבלה תוקף. ב-2006, כשאולמרט מונה למ"מ ראש הממשלה ושר האוצר, הוא חתם את החתימה השנייה על ההחלטה מ-2003. כשנחשפה ב"גלובס" פרשת החתימה הכפולה של אולמרט, חזר בו אולמרט מחתימתו כשר אוצר.
לאחרונה התברר, כי במסמך שתוכנו וקיומו לא היו ידועים, חתם בנימין נתניהו ב-2003 על אישור העיסקה, כשהיה שר האוצר. לדברי פרקליטיו של דנקנר, עורכי הדין יורם ראב"ד ויוסי בנקל, החתימה של נתניהו הוסתרה ואין מניעה לבצע את עיסקת בריכות המלח כפי שאושרה על-ידי אולמרט.
חוות-הדעת של עו"ד קוינט בחנה את ההיסטוריה התכנונית של הקרקעות, את גובה דמי החכירה ששולמו, את היקף הקרקע המוחכרת ואת מידת השימוש בקרקע. החוזים ההיסטוריים של בריכות המלח נושאים אופי של קרקע לתעשייה או קרקע חקלאית, ודמי החכירה ששולמו בגינם היו נמוכים ובטווח מחירי קרקע חקלאית ותעשייתית.
לפי חוות-הדעת, יש להבחין בין החלק המכריע של השטחים, שבהם נעשה "שימוש אקסטנסיבי מובהק שלא היה דומה לשימוש שעושה מפעל תעשייתי רגיל", ודמי החכירה היו "נמוכים בשיעור ניכר מתשלומים בהקצאה לתעשייה", ובין שטחי החכירה שבהם נעשה שימוש אקסטנסיבי מזערי לצורכי בנייה.
על-פי חוות-הדעת ניתן להגיע למסקנה כי מדובר במקרה קיצוני, וכי "לא ניתן לסווג את קרקעות חברת המלח כקרקעות עירוניות". על-פי חוות-הדעת, רק בשטח זעיר מתוך הקרקעות הללו נעשה שימוש אינטנסיבי, היכול להעניק יתר זכויות, ובחלק המכריע של השטח נעשה שימוש אקסטנסיבי, שבגינו יש מעט זכויות.