תחשבו על המונח "ספורט ספרדי", ומיד יקפצו לכם לראש תמונותיהם של גיבורי האומה: הכדורגלנים שמובילים את קבוצותיהם ונבחרתם לזכייה בכל תואר אפשרי; רפאל נדאל שזוכה באינספור טורנירי גראנד סלאם בסבב הטניס העולמי; פרננדו אלונסו שחורך את מסלולי הפורמולה 1. אלו הם הספורטאים העשירים והמוכרים ביותר בעולם, שמהווים מקור לגאווה לאומית עבור ספרד. אבל מחוץ לאור הזרקורים, המדינה מוכת המיתון צריכה להתמודד עם מציאות חדשה: בחלקים היותר נידחים בפירמידת הספורט שלה ישנם קיצוצי תקציבים שמאיימים על מעמדה ככוורת של מצוינות ספורטיבית.
בכתבה שמתפרסמת בסוכנות הידיעות "רויטרס", מתואר המצב הקשה של ספורטאי העילית בענפים קצת פחות פופולריים: הם מקבלים באיחור את ההקצבות שהמדינה הבטיחה להם ונאלצים לממן בעצמם ציוד אישי, טיסות לתחרויות ולינה בחו"ל. אלו כמובן לא התנאים האופטימליים עבור ספרד לשפר את מיקומה בטבלת המדליות העולמית לקראת משחקי ריו 2016, אחרי שבאולימפיאדת לונדון בקיץ שעבר היא התבוססה במקום ה-21 המאכזב.
התקשורת המקומית מדברת על "משבר". הנושא מקבל נפח סיקור נרחב, בצמוד לפומפוזיות הרגילה שמתלווה לכתבות על ענקיות הכדורגל המקומיות, ריאל מדריד וברצלונה. "הרגע שבו כל האתלטים הספרדים ידרדרו לבינוניות עוד יגיע", אמר בשבוע שעבר המתעמל איזק בוטלה, שייצג את ספרד בלונדון 2012, לתחנת הרדיו "קנדה סר". בוטלה בן ה-29 סיפר כי מאז ינואר לא קיבל את ההקצבות הממשלתיות שמובטחות לו, וללא עבודה קבועה הוא נאלץ לבקש מהוריו עזרה כלכלית. "זה מאד כואב וגורם לאובדן מוטיבציה", הוסיף. "אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות זוג מכנסיים קצרים לקראת הקיץ, וזה מביך לבקש כסף מאמא שלי. אתה מדוכא, זה משפיע על האימונים שלך, איכות העבודה שלך נהפכת לעלובה".
המקרה של בוטלה אינו יחיד במינו. ביחד עם מתעמלים ממורמרים נוספים, הוא שלח בחודש שעבר מכתב פתוח להתאחדות ההתעמלות הספרדית, בה התלונן על קיצוצי התקציבים שהשאירו את הענף עם פיזיותרפיסט אחד על כל 32 מתעמלים, ובאופן מעשי אפס שירותים רפואיים. קרלוס פרז, מדליסט זהב בקייאקים מבייג'ין 2008, סיפר בזעם לעיתון "מארקה" בשבוע שעבר כי הוא צריך לממן בעצמו, באופן מלא, את ההגעה לאליפות העולם בדואיסבורג, גרמניה, וגם את השהייה בתחרות. "זו חרפה שצריך לשלם כדי לייצג את ספרד".
***
המצוקה של בוטלה, פרז ואחרים נובעת, בחלקה, מחיתוכים עמוקים שעשתה הממשלה בהקצבות להתאחדויות הספורט של בספרד, כחלק ממאמץ נרחב לצמצם את עלויות המדינה. התמיכה הממשלתית בספורט, שעמדה על 76.3 מיליון אירו בשנת 2009, צנחה מאז ב-55%, והסתכמה בשנה החולפת ב-34.1 מיליון אירו בלבד. ההתאחדות לכדורגל, שנהנית ממעטפת של ספונסרים רבים וחשבונה משומן בבונוסים שהכניסה מפיפ"א ואופ"א, זכר לרצף ההצלחות של נבחרותיה בטורנירים הבינלאומיים - יכלה להרשות לעצמה לבצע אקט סולידרי - ולוותר על ההקצבה שלה. אבל זה עדיין לא הותיר שאריות משמעותיות לכל היתר: על-פי דיווח עדכני בעיתון "אל פאיס", 25 מתוך 63 התאחדויות ספורט בספרד נמצאות על-סף פשיטת רגל.
הסיפור של התאחדות האתלטיקה הוא אופייני: ההקצבה הממשלתית שלה נחתכה השנה ב-47% בהשוואה ל-2012, והיא עומדת כיום על 2.8 מיליון אירו בלבד (לעומת 7 מיליון ב-2008, לפי דברי הנשיא שלה חוזה מאריה אודריאוזולה). בשנים האחרונות ספורטאי האתלטיקה הקלה הספרדים מפגינים ביצועים עלובים, ולא הצליחו לזכות באף מדליה בבייג'ין ובלונדון, וקשה להאמין שהמצב ישתפר בהתחשב בנסיבות: התאחדות האתלטיקה נאלצה לפטר 23 מתוך 64 עובדי הסגל הקבועים שלה, קיצצה את המענקים שלה לספורטאים ב-45%, ואלו שמתכוננים לריו 2016 בימים אלו יתוקצבו בסכום הנמוך ב-35% ביחס לאלו שהתכוננו ללונדון 2012, אמר אודריאוזולה ל"רויטרס". "אנחנו מקווים שהמצב הפיננסי הכללי ישתפר, ושלקראת השנה הבאה נוכל לפחות לשמור על הקיים. אנחנו בהחלט מצפים להקצבות גבוהות יותר מהממשלה, שישקפו את החשיבות המיוחדת של הענף שלנו".
***
התאחדות הכדורעף תלויה אפילו יותר בתמיכה הממשלתית ביחס למקבילתה מהאתלטיקה. כמחצית מתקציב התאחדות הכדורעף מגיע מהמדינה, בעוד באתלטיקה מדובר על כ-35% מהתקציב, לפי חואן פדרו סנצ'ז, מזכיר איגוד הכדורעף. תקצוב הכדורעף צנח ב-2013 לסכום פעוט של 843 אלף אירו בלבד, לעומת 2.2 מיליון ב-2008, אמר סנצ'ז ל"רויטרס". "יהיה מאד קשה ברמה הכלכלית. אנחנו מקווים שהעניינים יישארו יציבים, אבל להתאחדויות מאד קשה להתמודד עם החיתוכים הגדולים האלו".
ממד נוסף לסיפור מגיע מתפיסה רווחת לפיה חלק מההתאחדויות לא מתנהלות כמו שצריך, ושיש להן אחריות למצבן, כזאתי שלא פחותה מזאת של הכלכלה. חלק מהספורטאים מתלוננים שהם סובלים, בזמן שהעסקנים ממשיכים לשלם לעצמם משכורות שמנות, ונהנים מנסיעות חופשיות והחזרי הוצאות נדיבים. "ההתאחדויות מציגות תמונה מייאשת ובעלת מודל כספי רעוע, דווקא על רקע המשבר החמור ביותר שידעה ספרד בעשורים האחרונים", נכתב ב"אל פאיס". "זהו פרי הביאושים של חוסר הסדר והשליטה על התקציבים בימי הבוננזה, חוסר סדר שנופח עוד יותר על רקע התפיסה ש'ספורט זה משהו אחר', שהמציאות לא משפיעה על הספורט, ושקפדנות, שליטה וצנע אינם ישימים ומתקבלים על הדעת".