יעקב פרנקל הוא משל

מאז שהתפזרה לה המחאה החברתית, בסוף קיץ 2011, הקפיד בנימין נתניהו להיות כמה שפחות מורגש על-ידי אזרחי המדינה, ובמיוחד בקדנציה הנוכחית שלו כראש ממשלה. נוסף לכך שהוא הקפיד לא להתראיין בישראל, נתניה גם שאף, בכל מאודו, שהישראלים יחיו את חייהם בלי שיחושו צורך להתמודד, או לדון, בשאלות של שלום או מלחמה, התנחלויות, זכויות אזרח או מדיניותה הכלכלית של הממשלה.

זה לא תמיד הצליח, והיו כאן לא מעט ביטויים של מחאה והתנגדות, במיוחד בתחומי המדיניות הכלכלית והחברתית. אבל בסך-הכול אפשר לומר כי עלה בידיהם של נתניהו ושריו לתעל את אותם ביטויים לפסים שמקובלים עליהם.

במקום מחאה נגד עבודה קבלנית, סדרי עדיפויות בתקציב, ו/או המשך הפגיעה בעובדים עניים, הציבור התעסק יותר עם מעלליו של ועד עובדי נמל אשדוד, שהיווה מטרה נוחה עבור הממשלה, בסיוע פעיל של עיתון אחד.

ייתכן שמדובר בהתנהלות מודעת של ראש הממשלה אשר רוצה להבטיח את יציבות ממשלתו הלא-הומוגנית, וכי אמונתו היא, שדרך זו תורמת לדמותו כפוליטיקאי מנוסה, השולט בהתפתחויות הכלכליות והמדיניות. אלא שלצד ההסבר הזה, ישנו גורם נוסף, לא פחות חשוב, אשר מדריך את אופן פעולתה של הממשלה. מדובר באי-התאמה בין עמדותיהם ומעשיהם של נתניהו ושל רוב אנשי מפלגתו - השייכים לעידן שחלף מן העולם - לבין המציאות הנוכחית שהם מתקשים להבין.

פרישתו של פרופ' יעקב פרנקל מהמרוץ לתפקיד נגיד בנק ישראל, בלי ששירת בו הפעם בפועל אפילו יום אחד, היא מהלך סמלי, שמדגים את הבעיה שיש לנתניהו בהבנת ה"כאן ועכשיו". בדומה לנתניהו, גם פרנקל פעל וייצג את השנים שלפני המשבר הכלכלי הגדול, שלפני המחאה החברתית. מלכתחילה, המינוי שלו שידר סוג של אי-הבנה כי שנות ה-90 חלפו מן העולם. הפרישה היא סמלית, כי היא מראה עד כמה שברירי או לא אמיתי, יכול להיות הדימוי של פוליטיקאי כמי ששולט במצב.

נתניהו ייאלץ עתה לשוב ולדון באיוש תפקיד הנגיד. זאת, כאשר כל תשומת ליבו תהיה נתונה להתפתחויות מדיניות. ציניקן היה טוען, כי נתניהו עוד יציע את התפקיד למועמד האמריקני שלא יתמנה לתפקיד של יו"ר הפדרל-רזרב, ג'נט ילן או לארי סומרס, אבל גם לדמיון יש גבול.

ברירת המחדל היא להפוך את כהונתה של ממלאת-מקום הנגיד, ד"ר קרנית פלוג לרשמית, ובכך להמשיך את המדיניות של הנגיד לשעבר.

בעיות מהותיות

בתיאום כמעט מושלם להודעת פרנקל, אישרה הכנסת את תקציב המדינה ליתרת 2013 ולשנת 2014. אם פרישת הנגיד לשעבר הייתה מעשה סמלי, הרי שהעברת התקציב מדגימה את הבעיות המהותיות של ממשלת ישראל במה שקשור למדיניות הכלכלית. סעיפי התקציב - על סדר העדיפויות שבו, על החוקים הנלווים, ועל הנחות היסוד שלו - הם כולם "עוד מאותו דבר". ניסיון להיאחז שוב במדיניות אשר כבר שנים אינה מצליחה להתמודד עם שאלות של עוני, חלוקת הכנסות, דיור והפליה בין קבוצות.

במדיניות הכלכלית המסתמנת אין ניסיון להתמודד עם שאלות של עובדים עניים. נהפוך הוא, הממשלה ממשיכה להתעקש על המשך העבודה הקבלנית, אף שהיא אחד המקורות הראשיים לצמיחת העוני בקרב שכירים. אין במדיניות זו ניסיון אמיתי לקדם הכשרה מקצועית בקנה-מידה רחב למובטלים, אין בה יכולת ו/או רצון לבחון את כל מערכת המס, ולהעמידה על עקרונות אחרים מאלה שהובילו אותנו למצב שבו הטבות מס במיליארדים מגיעות לחברות ענק, בה בשעה שהמיסוי העקיף המוטל עלינו מאוד גבוה.

הבעיה של ראש הממשלה ושל שר האוצר יאיר לפיד היא, שחרף כל ניסיונותיהם לשיפור המצב הכלכלי-חברתי, שאלות אלה ישובו וירדפו אחריהם בסופו של דבר. פרשת ה"לפידומטור" (מחולל הסטטוסים של יאיר לפיד) - אותו יישום משעשע שהפך כלי ביטוי למרכיב בשפה של לפיד - הוכיחה עד כמה הרטוריקה הכלכלית של הממשלה ריקה מתוכן בעיני הציבור, ואינה תואמת את המציאות.