בשבוע שעבר הודיע יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, ח"כ דוד רותם (הליכוד-ישראל ביתנו), כי יקיים בפגרת הכנסת דיונים על חוק המשילות שיזמה מפלגתו. אף שיש כאן חריגה לכאורה מהבנות שהושגו בין ראש הממשלה לראשי האופוזיציה, ההודעה התקבלה באדישות יחסית.
וזה מוזר. הרי רותם, חובב הפרובוקציות, הפך כבר מזמן לקפצון שמעיר את הח"כים בשמאל עם כל הצעת חוק או דיון שהוא מנהל בוועדת החוקה. כשמדובר בחוק המשילות, על אחת כמה וכמה.
הצעת החוק הזו, שהיא הכול חוץ ממהפכה או בשורה דרמטית, הפכה משום מה, בצדק או לא, לחלום הביעותים של האופוזיציה (וכן, של הח"כית עדי קול). ניתן לשער שזה קשור לדמותו של ח"כ רותם העומד מאחוריה. ההיסטוריה שלו רוויית עימותים קולניים, חוקים שנויים במחלוקת, וסגנון ניהול דיונים כוחני משהו, אבל תהיה זו טעות לשפוט את חוק המשילות רק דרך הפריזמה מעוררת המחלוקת של האיש שהגיש אותה.
ניתן רק לדמיין כמה רעש היה נחסך אם ח"כ רונן הופמן (יש עתיד), היוזם הנוסף של החוק, היה מגיש אותו לבדו. אבל כשדוד רותם וישראל ביתנו מעורבים, הסנסורים בשמאל נכנסים אוטומטית לדריכות מקסימלית.
יש משהו מעט פשטני, לעיתים כמעט מתלהם, באופן שבו מתנהל בזמן האחרון הדיון הציבורי על חוק המשילות. כיצד הפך לו אוסף השינויים והשפצורים האקלקטי הזה לסכנה החדשה המאיימת על הדמוקרטיה בישראל. העלאת אחוז החסימה למשל. שתי כנסות כבר העלו פעמיים ב-20 השנה האחרונות (בשיעורים מתונים אמנם) את אחוז החסימה. הוויכוח נגע לגופו של עניין וההצבעה הושפעה מהאינטרס של כל מפלגה: הגדולות והבינוניות בעד; הקטנות נגד.
20 שנה זה היה ויכוח ענייני, ופתאום הוא הפך לתגרה על רקע לאומני. זה שנים שהנושא נמצא על השולחן; מתווכחים, בוחנים, מצביעים - ואנחנו בכלל לא ידענו שזה הכול שאלה של הדרת ערבים.
לא נועד להדיר
בכנסת הקודמת ייצגו את הציונות הדתית שתי מפלגות: האיחוד הלאומי עם ארבעה מנדטים, והבית היהודי עם שלושה. על-פי הצעת החוק המדוברת, שתי המפלגות הללו היו נותרות בחוץ. אז מה? האם חוק המשילות נועד להדיר את הכיפות הסרוגות. לא, כי בציונות הדתית הבינו שבמקום להיכנס לנישות עדיף לגשר על הפערים ולהתאחד. התוצאה: 7 המנדטים שהיו להם במשותף בכנסת הקודמת קפצו ל-12 בבחירות האחרונות.
אמנם לא הכול הולך חלק. החלוקה לפלגים בתוך הבית היהודי עמוקה ומוחשית (נסו למצוא חמש נקודות הסכמה בין הח"כים אורי אורבך לאורית סטרוק), אבל הוחלט באופן מושכל לאחד כוחות. גם הליטאים מדגל התורה לא משתגעים על החסידים מאגודת ישראל, ועדיין פעם אחר פעם הם רצים במשותף מחשש שייעלמו מהמפה אם יתמודדו בנפרד.
איש לא טוען שהמפלגות הערביות הן מקשה אחת. חד"ש החילונית שונה מרע"ם האסלאמית שרחוקה מבל"ד הפאן-ערבית. ועדיין ניתן לשאול ביושר, ובלי להיחשד בגזענות או בשאיפה להדיר ערבים, האם אכן רב המפריד על המאחד. מדוע ריאל-פוליטיק כזה יכול להיות טוב רק למפלגות הדתיות אבל לא למפלגות הערביות. מי אומר שרשימה חדשה ומאוחדת לא תעשה לייצוג הערבי בכנסת את מה שנפתלי בנט עשה לייצוג הדתי-לאומי. 11 המנדטים שיש למפלגות הערביות כיום יוכלו תיאורטית גם להפוך ל-15.
יותר מרבע מיליון ישראלים הצביעו בבחירות האחרונות למפלגות שלא נכנסו לכנסת. לו אחוז החסימה היה גבוה יותר, סביר שפחות רשימות היו מתמודדות וממילא פחות מצביעים היו משליכים את קולם לפח. הנה רק טיעון אחד, ויש עוד אחרים - לכאן ולכאן.
לכמת את כל העניין לשאלה: מפלגות ערביות בעד או נגד? יהיה פספוס גדול.
הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10