שיעורי המס הנמוכים שמשלמות חברות בינלאומיות ותכנוני המס של פירמות ואנשים פרטיים מעוררים את זעמם של התקשורת ושל הפוליטיקאים. אך האמת היא שהאפשרות להימנע מתשלום מס היא ברכה עצומה לכלכלה, ואם הממשלה תצליח לחסום את האפשרות הזו, יהיה זה מסמר נוסף בארון המתים של הכלכלה הישראלית.
ראשית, נבהיר את ההגדרות. הימנעות (או מזעור) מתשלום מס היא פעילות חוקית, לרבות במובן של תכנוני מס, אפילו אגרסיביים, שהם חוקיים לחלוטין. לעומת זאת, העלמת מס היא פעילות לא חוקית, והיא אינה נושא המאמר. מאמר זה דן באמצעים חוקיים למזעור תשלומי המס.
כדי להבין מדוע תכנון מס הוא פעילות חיובית לכלכלה, יש לדעת מה חברות ואנשים פרטיים עושים עם הכסף שהם לא משלמים לממשלה כמס. כאשר חברה אינה משלמת מס, היא מרוויחה (נשאר לה) יותר כסף. הכסף הזה משמש להשקעה נוספת או לחלוקת דיבידנד. השקעה נוספת משמעה פרויקטים נוספים, יצירת מקומות עבודה פרודוקטיביים והרחבת המגזר הפרטי באופן כללי.
אם החברה מחליטה לחלק דיבידנדים, גם כספים אלה אינם הולכים לאבדון. הם מגיעים לבעלי המניות של החברה, ואלה משקיעים את הכסף בחברות אחרות, או מפקידים את הכסף בחיסכון בבנק - שם הוא חוזר לשוק הפרטי דרך הלוואות שנותן הבנק.
במקרה הרע ביותר, משתמשים בכסף לצריכה. כך שבכל מקרה, הכספים מגיעים לשוק הפרטי.
הביקורת מחטיאה את המטרה
הביקורת רוויית השנאה, שבאה למנוע כספים מבעלי מניות עשירים - הטייקונים - ורוצה לקחת להם את הכסף בצורת מס, מחטיאה את המטרה.
ראשית, חלק גדול מבעלי המניות של החברות הגדולות (טבע, צ'ק פוינט, כיל) הם אנשים פרטיים מהעשירונים התשיעי והעשירי, לאו דווקא טייקונים. שני העשירונים העליונים משלמים כ-85% מהמסים הישירים. כך שקשה לטעון כי הם אינם משלמים את חלקם ההוגן.
שנית, בארץ פועלים עשרות אלפי עסקים קטנים ובינוניים. מה לבעלי המניות של עסקים אלה ולטייקונים?
יש צדק בטענה כי האפליה בתשלומי מס בין חברות הענק לבין העסקים הקטנים אינה צודקת. אבל הפתרון הוא לא להעלות לכולם את המס, מה שיגרום לפיטורי ענק ויחבל בכלכלה, אלא להוריד את שיעורי המס על החברות הקטנות לשיעורי המס של הגדולות.
דיברנו עד כה על חברות ועל בעלי מניות. אולם מה עם אותם אנשים עשירים שבעזרת תכנוני מס חוקיים (חברות ארנק למשל) מצליחים להימנע מתשלום מס גבוה?
השאלה היא, כמו במקרה של חברה שמצליחה להימנע מלשלם מס, מה עושה אותו אדם עם כספו? גם כאן הכסף אינו הולך לאבדון. רוב הבעלים של חברות ארנק הם אנשים אמידים, שחלק קטן יחסית מהכנסתם הולך לצריכה. רוב הכסף מופקד בבנק, ולכן מגיע בסופו של דבר כהלוואה לשוק הפרטי, ולפעמים כספים אלה מגיעים ישירות להשקעה בסטארט-אפים או בפיתוח עסקים קיימים. כלומר, הכסף מגיע רובו ככולו לשוק הפרטי.
אך מה קורה לכסף כאשר הממשלה גובה אותו כמס? סביר שכ-20% מהכסף הולך לאבדון של חוסר יעילות, ביורוקרטיה וסיאוב ממשלתי. לעתים הכסף הופך בידי הפוליטיקאים לכלי להחזיר טובה לתומכים ולקניית תומכים חדשים. וכך קורה שבמקום שהכסף יגיע למגזר הפרטי ויעזור לפתח את התעשייה, ובמקום שיינתן כשכר על כישרון, עבודה קשה ויזמות - הוא הופך לאתנן שמגיע למקורבים ולחברי המגזר הממשלתי.
נכון, חייבים לגבות מסים כדי לממן את הפעילות הקלאסית של הממשלה, כמו ביטחון (אמיתי, לא פנסיות של נגדים בקריה), משטרה, חינוך, בריאות ומימון הזרוע המשפטית. אולם מספיק לראות כיצד תקציב הממשלה מתנהג בשנים האחרונות, וכיצד המעמד הבינוני נשחק, כדי להבין עד כמה קלוש הקשר בין התקציב של הממשלה לבין רווחת הציבור העובד.
תקציב 2011 זינק ב-8.4%, תקציב 2012 זינק ב-5%, ותקציב 2013 שאושר לאחרונה זינק ביותר מ-6.5%. מי שחושב שהגידול החד הזה הולך למטרות שמיטיבות עם אלה ששילמו את המסים שמממנים את התקציב, חי בסרט.
מקלטי המס פועלים כשסתומי ביטחון
טענה - מוטעית - נוספת של מבקרי תכנוני המס החוקיים היא שבאשמתם של אלה הנמנעים מתשלום מס, כל האחרים צריכים לשלם יותר כדי להשלים חוסרים. זוהי טעות שנובעת מחוסר הבנה של אופיה האמיתי של הממשלה. היכולת לתכנוני מס אינה פוגעת בשאר המשלמים, ובעצם היא מגינה עליהם מהפוליטיקאים.
תכנון מס חוקי הוא פעילות יקרה, הכרוכה בתשלום לרואי חשבון ולעורכי דין ועמלות גבוהות למקלטי המס. ככל ששיעור המס גבוה יותר - כך גוברת הכדאיות של תכנון המס. לכן, כאשר שיעורי המס נמוכים יחסית - לא כדאי להשתמש במקלט מס.
אם לדוגמה הממשלה תחליט להעלות את שיעורי המס הישיר ל-70% לכולם, מקלטי מס יהיו הדבר הכי פופולרי במדינה (המדינה יכולה אמנם להעלות את המע"מ, אולם זה מס שאפשר לפחות חלקית להימנע ממנו על-ידי הקטנת צריכה).
במילים אחרות, מקלטי המס פועלים כשסתומי ביטחון המונעים מהממשלה להעלות את שיעורי המס, ולכן ביטול מקלטי המס יהפוך את כולנו לעבדים נרצעים של המדינה, ורבים יחושו כי הגירה מהארץ תהיה הפתרון היחיד לשמירת כספם.
תכנוני מס מגדילים את כמות הכסף שנשארת בידי המגזר הפרטי, ומקטינים את כמות הכסף שמגיעה לידי הפוליטיקאים. לכן, השאלה שעלינו לשאול היא: מי אנחנו רוצים שישלוט על המשאבים במדינה - יזמים כמו גיל שויד או משוררים כמו יאיר לפיד?
■ הכותב הוא אנליסט באקסלנס-נשואה ברוקראז'.