באמצע אוגוסט 2005, בדיוק לפני שמונה שנים. בחור יהודי בשם ארקדי אלכסנדרוביץ' גאידמק, איש אלמוני לחלוטין עבור הציבור הישראלי, נופל לתוך ליגת העל ולבית"ר ירושלים, ומשנה בן-לילה את הענף כמו שאיש מעולם לא שינה אותו. תוך עונה אחת בלבד, 45 שחקנים מגלים שבליגת העל אפשר לבוא ולבקש (וגם לקבל) שכר שנתי של מיליון שקל פלוס. בעלים אחרים מבינים שחוקי המשחק השתנו, ומה שהספיק רק לפני שנה-שנתיים כבר לא מספיק עכשיו, ונגררים להשתוללות שעבור חלקם תתברר בהמשך כאסון. השחקנים מבסוטים. פה ושם כבר מתחילים לשלם משכורות של שבע ספרות, אבל בדולרים. אחר כך גם באירו.
הבועה שניפח גאידמק, בחסות המשבר הכלכלי, מתחילה לגבות קורבנות: בעלים אחרים מבינים שזה בדיוק הזמן לברוח. הדרישה לכסף גדול מנחיתה כאן עוד שלושה בעלים זרים, ועוד לא מעט מתעניינים אחרים מחו"ל שמבטיחים הבטחות ונעלמים כלעומת שבאו. בעלים של קבוצות קטנות, בניסיון לעמוד בבועה שהולכת ומנפחת, מתחילים לבקר פה ושם אצל חברים בשוק האפור.
לא ברור אם אפשר לכנות את שמונה השנים האחרונות כשמונה השנים הטובות של הכדורגל הישראלי. הן היטיבו בעיקר עם כיסם של השחקנים. אבל ללא ספק אפשר להסיק מסקנות ברורות עד כמה דרמטי השינוי שעברה ליגת העל מאז כניסת גאידמק.
בפרויקט מיוחד, ננסה לפרוס את כל המספרים האפשריים שעפו כאן מאז קיץ 2005. מי הקבוצה שהשקיעה הכי הרבה כסף? מי מהבעלים נגרר בעל כורחו לתוך המערבולת? ועד כמה המושג הקלישאתי "ארבע הגדולות" הוא מושג עם משמעות ותוכן?
בועה של 3.54 מיליארד שקל
מאז קיץ 2005, אז נכנס גאידמק לכדורגל הישראלי, גלגלו קבוצות ליגת העל סכום פנומנלי של 3.54 מיליארד שקל. המונח "גלגלו" משקף למעשה את ההכנסות של הקבוצות בפרק הזמן הזה. אבל לפני שמתלהבים מכך שהכדורגל הישראלי מכניס בכל עונה כחצי מיליארד שקל, כדאי לזכור כי בפועל המצב לא באמת כל כך טוב: ההכנסות בעידן הבעלות הפרטית כוללות גם, ובעיקר, את השקעות הבעלים מכיסם האישי, שמאז קיץ 2005 רק הולכות וגדלות. ההכנסות הטבעיות, אלו שבכל הליגות באירופה תלויות בעיקר על כספים ממכירת זכויות טלוויזיה וממכירת כרטיסים ומנויים, נמצאות אצלנו במגמה מדאיגה. כך למשל, מאז קיץ 2005 איבדה ליגת העל כ-40% מתמלוגי זכויות השידור, למרות שברוב הליגות באירופה נרשם גידול מטאורי בכל הקשור לפרמטר הזה.
הקפיצה לעידן הכסף הגדול הזה לא התרחשה כתהליך שנמשך חודשים או שנים, אלא בבום אחד. בין העונה הראשונה של גאידמק בכדורגל הישראלי לעונה השנייה שלו זינקו תקציבי הקבוצות בליגת העל ב-59%. וזה לא רק גאידמק - כל 12 הקבוצות בליגה העלו הילוך ושפכו יותר כסף. גאידמק רשם ציון דרך שספק אם יישבר בעתיד הקרוב והרחוק בכדורגל הישראלי, כשבאותה עונה (2006/07) העמיד תקציב פרוע במיוחד של 193 מיליון שקל כדי לקחת אליפות - שיא כל הזמנים בכדורגל הישראלי, וסכום שיכול להספיק בקלות, אפילו היום, להרכיב תקציב של מועדון מסדר גודל בינוני מהליגה הספרדית. הרבה שחקני כדורגל, עסקנים וספקים הפכו לאנשים עשירים מאוד בזכות גאידמק, שהעלה בתקופת שיא ההשקעה שלו את רף המשכורות בליגת העל לסכומים אדירים.
גם הניסיון המוצהר של בעלים לשמור על שפיות לאור הכניסה של גאידמק, לא ממש עמד במבחן המציאות והחזיק רק עונה אחת. מכבי ת"א, מכבי חיפה והפועל ת"א שעם כניסת גאידמק התנהלו כמי שמנסות לתת לסערה לעבור מעליהן והעמידו תקציב סולידי ממוצע לאותם ימים של 33 מיליון שקל (36.6 מיליון שקל למכבי ת"א, 40 מיליון שקל לחיפה ו-25 מיליון להפועל), המריאו תוך זמן קצר לאזורים שלא חלמו עליהם: במשך שבע השנים הבאות גלגלו בממוצע בכל עונה 67 מיליון שקל כל אחת מהן, בניסיון להישאר במשחק.
מכבי? הפועל? אין גדולה כמו בית"ר
המונח "ארבע הגדולות" (בית"ר ירושלים, הפועל ת"א, מכבי ת"א, מכבי חיפה) הפך בעונות הללו למושג שאי אפשר לחלוק עליו. לא רק בגלל ששבע מתוך שמונה האליפויות בעונות הללו הלכו לקבוצות הנ"ל, אלא גם כי התברר באופן חד-משמעי שהרוב המכריע של הכסף בכדורגל הישראלי מתגלגל בחשבונות הבנק שלהן: מתוך סכום כולל של 3.54 מיליארד שקל שגלגלו 24 הקבוצות ששיחקו בליגת העל בשמונה העונות האחרונות, 2.18 מיליארד שקל משויכים לארבע הגדולות - 61.8% מהסך הכל. בתחילת עידן גאידמק, ארבע הגדולות אף היו שוות כ-70% מהכסף שהתגלגל בכדורגל הישראלי.
בית"ר ירושלים נראית אמנם היום כמו שבר כלי, קבוצה שבקושי מצליחה לשלם משכורות ומקוששת שקל לשקל. אבל המספרים מראים בבירור שתור הזהב של בית"ר היה כה דרמטי ועוצמתי, עד כדי כך שגם העובדה שגאידמק הפסיק להשקיע בקבוצה בארבע העונות האחרונות, עד העברת השרביט לאלי טביב, עדיין לא מצליחה לעמעם את ההשפעה שלו על הכדורגל הישראלי. בשמונה העונות האחרונות הפכה בית"ר לכוח הכלכלי המשמעותי ביותר בליגה, בפער עצום מהקבוצות האחרות, כשסך התקציבים שלה בתקופה הזו מסתכם ב-678 מיליון שקל, סכום המהווה 19.1% מכלל תקציבי ליגת העל בשנים האלו. במלים אחרות: על כל חמישה שקלים שהתגלגלו בליגת העל מאז 2005, בית"ר אחראית לשקל.
מכבי ת"א, שנהנתה בארבע העונות האחרונות מהכניסה לעידן השפע של מיטשל גולדהאר, מדורגת במקום השני עם השקעה של 573 מיליון שקל מאז 2005. יעקב שחר, ששלט בכדורגל הישראלי בכל הקשור לתקציבים שהעמיד בכל עונה במכבי חיפה, מדורג במקום השלישי עם 528 מיליון שקל. הפועל ת"א סוגרת את הרביעייה עם 406 מיליון שקל בשמונה שנים. אחר כך? תהום. הרחק מאחור מכבי נתניה שנהנתה לתקופה מסוימת מעידן דני יאמר ומוצאת את עצמה בתקופת הבועה במקום החמישי עם 206 מיליון שקל, שלא הספיקו לה אמנם לזכות באליפות אבל כן כדי לצנוח לליגה הלאומית.
סיבה נוספת לבועה שהתנפחה בכדורגל הישראלי היא שינויי הבעלות התכופים. אין מה לעשות: בעלים חדש שמגיע, לפחות בעונה-שתיים הראשונות שלו, נוהג להשתולל. שחקנים קולטים שהבדיחה היא על חשבונו ומפוצצים משכורות דמיוניות. הנה כמה דוגמאות: ב-2005/06, עונתו הראשונה של גאידמק כבעלי בית"ר, הוא העמיד למועדון תקציב בסך 71 מיליון שקל, גבוה ב-178% לעומת העונה שלפני כן, אז המועדון היה שייך למאיר פניג'ל ושות'; עונה אחר כך גאידמק כבר התגלגלו בבית"ר, כאמור, 193 מיליון שקל. אחר כך הגיעה ההתפכחות והידוק החגורה; הלאה: בעונה האחרונה המלאה האחרונה של מכבי ת"א בבעלות של לוני הרציקוביץ' (2006/07) עמד תקציב הקבוצה על 40 מיליון שקל בלבד, ואז הגיע אלכס שניידר הקנדי והזניק מיד את התקציב בעונת הבכורה שלו ל-73.5 מיליון שקל; אחריו הגיע גולדהאר שלקח את הקבוצה אחרי עונת התארגנות שבה ירד התקציב ל-41 מיליון שקל, ובשלוש העונות שלאחר מכן התיישב דרך קבע סביב תקציב של כמאה מיליון שקל.
אפילו מכבי נתניה התבשמה לתקופה קצרה מהניחוח החו"לי שהביא איתו דני יאמר מגרמניה: בעונת השיא שלו, 2008/09, בה כזכור אימן את הקבוצה אגדת הכדורגל לותר מתיאוס, המריא התקציב של הקבוצה מעיר היהלומים עד ל-39 מיליון שקל. אחר כך? התפכחות. הידוק חגורה. עזיבה.
הבוננזה של מישל פלאטיני
במהלך שמונה השנים הטובות/הרעות האחרונות נולד עוד טריגר אחד שהביא לכך שבעלים מתחו עד קצה גבול היכולת הכלכלית שלהם. הכוונה היא כמובן לבוננזה שנלווית להשתתפות במפעלים האירופים, אותו כסף שמחלקת אופ"א בנדיבות אין קץ. חלק מהקבוצות הישראליות מהמרות עוד בתחילת העונה על בניית תקציב גבוה יחסית, מתוך תקווה שזה ישתלם במידה והקבוצה תעפיל לשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג או הליגה האירופית. בעיקר נכון העניין לארבע העונות האחרונות, כשאופ"א פרמטה מחדש את שלב הבתים של הליגה האירופית, שהבטיח יותר משחקים ויותר כסף למשתתפות, והפכה גם את שלבי המוקדמות של הצ'מפיונס ליג לקלות יותר עבור הנציגות הישראליות, בחסותו של נשיא הארגון מישל פלאטיני. על פניו מדובר בהימור סביר ומושכל: בארבע העונות האחרונות העפילו שמונה פעמים נציגות ישראליות לשלב בתים כלשהו.
מכבי חיפה רשמה בעונת 2009/10 את התקציב הגבוה בתולדותיה - 101.5 מיליון שקל - בזכות אותו קמפיין שהיא רשמה באותה בעונה בליגת האלופות (וזה מבלי שהצליחה לזכות אפילו בנקודה אחת בשלב הבתים, ונקודות, כידוע, שוות כסף גדול ממענקים שמחלקת אופ"א). שנה אחר כך גם הפועל ת"א שברה שיא וסיימה עונה עם הכנסות כוללות של 106 מיליון שקל, בזכות ליגת האלופות כמובן. שתי העונות הללו היו עונות פיננסיות נדירות בכדורגל הישראלי והן גם אלו שהוכיחו שיש היגיון בשיגעון: חיפה סיימה את עונת האלופות שלה במאזן תפעולי חיובי של 28 מיליון שקל; הפועל סיימה את עונת האלופות שלה בפלוס של 39 מיליון שקל.
שמונה ההופעות של קבוצות ישראליות בשלבי הבתים האירופים מאז 2009 של הפועל ת"א, מכבי חיפה, מכבי ת"א וקרית שמונה סייעו להן באופן מובהק לפתוח פערים על יתר הקבוצות בליגה: ארבע הקבוצות "האירופיות" העמידו באותן ארבע עונות (2009-2013) תקציב ממוצע של 73 מיליון שקל. יתר הקבוצות שלא טעמו מאירופה באותן ארבע שנים העמידו תקציב ממוצע של 23 מיליון שקל. כך בדיוק נוצר אותו גלגל שמנציח את הפערים בין הקבוצות הטובות והעשירות לבין יתר הקבוצות בליגה: הצלחה באירופה שווה כסף, הכסף מאירופה עוזר להעמיד תקציב גבוה יותר ולבנות קבוצה טובה יותר.
טבלת המשתכרים: ההגמוניה הצהובה
דרך נוספת לבחון שינויי מגמות בכדורגל הוא להתחקות אחרי המקום שמוכן לשלם את השכר הכי גבוה לשחקנים. מכבי חיפה זכתה מתחילת המילניום בשבע אליפויות מתוך 13 עונות, יותר מכל קבוצה אחרת בארץ. יחד עם זאת, אי אפשר להשתחרר מהתחושה שהירוקים מאבדים את ההגמוניה הישראלית למכבי ת"א.
סממן אחד בולט ביותר לירידה במעמדה של חיפה ניתן למצוא ברשימת 10 הכדורגלנים הכי משתכרים בליגה בעונה האחרונה בהשוואה לאותה רשימה מלפני עשור. בעוד ב-2003/04 החזיקה חיפה בשישה מתוך עשרת הכדורגלנים המשתכרים ביותר בארץ, אשתקד היא לא שלחה אפילו שחקן אחד לרשימה שנשלטה כמעט בלעדית על-ידי מכבי ת"א (שמונה מ-10). בפשטות, הפריפריה החיפאית הפכה במהלך העשור החולף למקום עבודה פחות אטרקטיבי לשחקנים הבכירים ביותר במדינה שמעדיפים את הכסף הגדול של מדינת תל אביב.
עניין מעניין נוסף שאפשר ללמוד מטבלאות המשתכרים: 10 המרוויחים הגדולים של עונת 2012/13 לקחו יחד הביתה 26.6 מיליון שקל ברוטו (חוזי מקסימום אחרי בונוסים ופרמיות), ואילו ב-2003/04 הסכום עמד על 17.5 מיליון שקל. אם בעבר רק יחידי סגולה כאבי נמני וג'ובאני רוסו נהנו מחוזים של 2.3-2.5 מיליון שקל בעונה, היום מספיק להיות גל אלברמן, אבי סטרול או איתן טיבי, כדי לקחת כמעט בקלות את הסכומים הללו.
הפרכת סטיגמות: יואב כץ לא קמצן!
לסיום, ניסינו לבחון באמצעות הנתונים הכלכליים כמה מהאמירות והסטיגמות שהשתרשו כאן. ברוב המקרים יצאנו מופתעים.
- "כסף קונה הצלחה"
ובכן, הנה נתון די מפתיע: רק בשלוש משמונה העונות שבדקנו הצליחה הקבוצה עם התקציב הכי גבוה בליגה לזכות באליפות - בית"ר ירושלים פעמיים (2006/07 ו-2007/08) ומכבי ת"א בעונה החולפת. קרית שמונה ניפצה כל תיאוריה אפשרית כשלקחה אליפות ב-2011/12 עם התקציב החמישי בגובהו בלבד באותה עונה (26.5 מיליון שקל). עם זאת, עדיין צריך לשפוך הון עצום במונחים ישראלים כדי לזכות באליפות ליגת העל - בשמונה העונות האחרונות התקציב הממוצע שהעמידה הקבוצה שזכתה באליפות עמד על 88 מיליון שקל.
- "יואב כץ קמצן"
אז אולי לא תמיד נוסעים בהפועל חיפה דרך כביש שש ולפעמים צריך להתקלח עם ג'ריקנים, אבל בעונה הקודמת היו חמש קבוצות בליגת העל עם תקציב נמוך יותר מזה שהעמיד איש העסקים להפועל חיפה. ובעונה שלפני כן היו לא פחות משמונה קבוצות כאלו. בארבע העונות האחרונות, אלו שבהן שיחקה הפועל חיפה בליגת העל, הפעיל כץ את הקבוצה עם תקציב כולל של 65 מיליון שקל - ממוצע של 16.3 מיליון שקל לעונה. בזמן הזה התקציב הממוצע לקבוצה שלא משתייכת ל"ארבע הגדולות עמד על 17.5 מיליון שקל.
- "יעקב שחר שומר על שפיות כלכלית כשיש בעלים מיליארדרים בליגה"
עובדתית, בשלוש השנים האחרונות גלגלה מכבי חיפה 219 מיליון שקל, ממוצע של 73 מיליון שקל לעונה. לא בדיוק כסף כיס, אפילו כשברקע מרחף מיטש גולדהאר.