"הטכנולוגיה תמיד תנצח - בנוחות ובחירום", אומר ד"ר תמיר ליאון, אנתרופולוג המתמחה כבר עשרות שנים בחקר תרבות הפנאי של בני הנוער בישראל. "ברגע שאתה שומע שיש פדופיל על יד הבית ספר של הילד שלך אתה לא תעשה חשבון ותיתן לילד טלפון. והנה, שליש מילדי כיתות א' בישראל כבר מצוידים בטלפון. למעשה, רובם סמארטפונים. כאן הבעיה. זו טעות לקרוא לסמארטפון טלפון, כי השימוש בטלפון, באלמנט הקולי, בשיחות, זניח לגמרי. אחוז החדירה של הסמארטפון הוא הכי מהיר בהיסטוריה, יותר מהאש ומהגלגל".
ילדה בכיתה י', כמה הודעות ווטס-אפ ביום יש לה?
ד"ר ליאון נוסע בשנתיים האחרונות מקצה המדינה לקצה עם הרצאתו "מכורים למסכים", בה הוא מזהיר מפני הסכנות האורבות לדור הצעיר של ימינו, שאולי שכח כבר מה זה לשחק כדורגל בהפסקה. האם ליאון, אדם בשנות החמישים לחייו, נשוי ואב ושלושה, שמעיד על עצמו שהוא "פותח פייסבוק אולי שלוש פעמים בשנה", יכול בכלל להגיד לדור הצעיר מה טוב ומה רע לו?
ליאון: "אני משקף את המצב, לא אומר מה רע או טוב. בעצם העובדה שאדם מול מסך, יש לכך השפעה עצומה. בדור שלי אנשים גדלו בשכונה, המסכים היו בצד. לכן, רוב הזמן התאמנתי בתקשורת בינאישית. כיום, זה כבר כמעט לא קיים יותר. נעלמו השכונה, הקיבוץ - החללים הלא פורמליים שבה ילדים ומתבגרים התאמנו בתקשורת בינאישית. זו העבודה שלי, להתבונן בבני הנוער ולהיות ביניהם. ואני רואה דברים. לדוגמא, ילדה בכיתה י', כמה הודעות ווטס-אפ יש לה ביום, תגיד לי אתה".
- לא יודע, 20 ביום?
"20? 20 זה לילד עיוור, חירש ובלי סמארטפון. הממוצע הוא 500! ילדה אחת אמרה לי בהרצאה בבאר שבע שיש לה 10,000 הודעות ווטס-אפ ביום. קצינה בת 19 התגאתה בפניי שווטס-אפ הוא דווקא לא הקטע שלה, והוסיפה מיד שהיא מקבלת רק 1,500 הודעות ביום".
- אז מה רע בזה? אולי אלה חללי התקשורת הבינאישית החדשים.
"האדם מייצר משמעות דרך שייכות, לכן מתפללים במניין. הקטע הוא שזה לא עובד בזירות הווירטואליות, משום ש-80% מהתקשורת הבינאישית מתרחשת רק בסיטואציה של פנים אל פנים. מי שמקבל 100 לייקים בפייסבוק אולי בעננים, אבל לא לאורך זמן. עובדה: ב-2011 האמריקנים רשמו 10 מיליון מרשמי תרופות דיכאון לילדים. והאמריקנים לא אוהבים לתת תרופות כאלו לילדים".
"האנשים שאתה הכי שונא זה המחלקה שלך"
- מה מחמיץ מי שמתקשר רק דרך הרשת?
"רק בעשור האחרון הצליחו החוקרים להבין כי יש ערוץ תחתון, שלא ידענו שהוא קיים ובו הנוירונים שלנו מדברים. וכשאני מדבר שלא פנים אל פנים, הערוץ הזה פשוט לא קיים. עולם שלם של מחוות, טון דיבור, הבעות ועוד דברים שאנחנו לא לגמרי מבינים עדיין - פשוט לא קיים".
- איך זה משפיע על הסביבה החברתית - תן לי דוגמא ממה שראית.
"הייתי בהרצאה בבית הספר לקצינים בבה"ד 1 וקם אחד הצוערים ואמר - 'האנשים שאתה הכי שונא זה המחלקה שלך'. ופתאום אני רואה איך כולם מסביבו, גולני וצנחנים, מהנהנים בראש. עכשיו, אני גדלתי עם המחשבה שמי שאיתי במחלקה הוא אח שלי. אבל היום אתה נכנס לאוהל בצבא - ואף אחד לא מדבר. כולם בסמארטפונים, בפייסבוק, באינסטגרם, בווטס-אפ. רס"ר בשיבטא סיפר שפעם הוא היה עובר בבסיס והיה רואה אנשי סגל יושבים מחוץ לחדרים ומדברים - היום הוא לא רואה אף אחד. כולם מנותקים, מכונסים במסכים שלהם".
- להתמכרות למסכים יש גם השפעות בריאותיות?
"ברור. מקום שנסעת אליו עם wase, כבר לא תדע לנסוע אליו בלי wase. זה קורה גם במוח. מחקרים חדשים מוכיחים שהדור הזה יחלה יותר באלצהיימר. המסכים, מעבר לבעיות העיניים הידועות, יוצרים בעיות שינה קשות. ושינה היא אלמנט קריטי. המדד שהכי מתיישר עם האושר הוא כמות השינה שלך ואיכותה. חשוב שנישן כמעט חושך מוחלט וכאשר ישנים עם מסכים נפגעת המערכת החיסונית שלנו.
"חוץ מזה, ילד שנמצא כל היום מול מסך - איך הוא אוכל? איך הוא יידע להיות באינטימיות עם חברה שלו? הם משפילים מבט, הם לא מסתכלים בעיניים. בבסיס חיל אוויר בו ביקרתי נכנסתי דרך שני ש.ג, בשני המקרים אמרתי להם - 'יש לי אישור כניסה'. ובשני המקרים שניהם ענו לי: 'כן, צריך אישור כניסה'. הם בכלל לא הצליחו להבין את הטון שלי".
"אחרי שנתיים, הרגת אותו"
- מה יכולים לעשות ההורים? הרי גם הם לכודים בעולם מכור למסכים.
"ההורים צריכים להתרכז בניצחונות קטנים, למשל שאף סמארטפון לא יהיה פתוח בזמן ארוחת הערב. צריך לחבר את המבוגרים, כי בכל מקום שהמבוגרים מצליחים להתחבר הם משנים את כל המציאות. בבית ספר מסוים החליטו ההורים שאף ילד לא נכנס עם טלפון - וזה עבד. ההורים מרגישים כאילו הם לא מבינים את הדור הזה, כשהם שולחים אותם להיפגש עם חברים, אבל הם צודקים. זה מה שהם חייבים לעשות.
"אחת הבעיות הכי גדולות היום זה שפע האוכל - ואתה הרי לא תיתן לילד שלך לאכול הכול. באותה מדה, הילד יכול לשבת מול מסך גם 16 שעות, השפע הוא לא תמיד טוב. כמו שאתה לא רוצה השמנת יתר, אתה לא רוצה שהתודעה שלו תהיה מזוהמת. אחרי שנה שנתיים, אתה הורג אותו. הכול עניין של איזונים".
"לא מדברות אליי הנדנדות של גוגל"
- זה תופס גם למקומות העבודה?
"בוודאי. חברות לא מעטות בעולם וגם בארץ מיישמות כבר יוזמות כמו quiet time - שלושה בקרים בשבוע שבהם לא עונים לטלפונים ולמיילים. או, למשל, ישיבות סיעור מוחות שבהם מונחת בקצה החדר סלסלה מיוחדת לסמארטפונים כבויים. הם עלייה של שליש בתפוקה".
- ועדיין, חברה מסחרית לא יכולה לפעול כאי בודד.
"נכון, הפתרון חייב לבוא משלושה גורמים בו-בזמן - ההורים, מקומות העבודה והממשלה. תראה את שוויץ, שם נופל להם המוח בחמש אחר הצהריים, אם תנסה להיכנס שם לסופר דקה אחרי חמש הקופאית לא תצליח להבין מה אתה רוצה ממנה. ואני אומר לך: "מנכ"ל שיחליט שאצלו בחברה כל יום נגמר בחמש ואף אחד לא מדבר יותר על עבודה, לא מטלפן, לא שולח ולא מקבל אימיילים - יקבל תוך זמן קצר את העובדים הכי טובים בישראל. מי לא יבוא לעבוד אצלו? כולם יבואו מלאים, לא עייפים, בתחושה שרואים אותם באמת".
- אתה מתאר מודל הפוך לזה של חברות ההיי-טק הגדולות, שמביאות את החיים הפרטיים למשרדים.
"לא מדברות אליי הנדנדות של גוגל, לא מדברות אליי בכלל. אין דבר יותר גרוע מלשים גן ילדים במקום העבודה. אבל לא אני צריך להגיד את זה - המדינה צריכה להגיד את זה. אני רואה בכיתות ילדים עם שריטות, ילדים שלא רואים את ההורים שלהם. אולי המסכים באו לנו בזמן כי הם הקצינו מאוד את המצב במקומות העבודה. כמה אנשים בישראל התחילו בסביבות גיל 40 לקחת תרופות חרדה? מדובר מספרים מטורפים. אחוז הנכנסים לדיכאון עולה כאן ב-15% מדי שנה. יש לסיפור הזה מחיר".