גבולות הכוח של נפתלי בנט

את חשבון הנפש השנתי שלהם, בעיצומם של הימים הנוראים, מקיימים בכירי הבית היהודי והציונות הדתית בלי לעשות לעצמם הנחות. טעינו, אומרים עכשיו רבים מהם בכל הזדמנות, כשמיהרנו להפנות עורף לחרדים ולכרות ברית עם יאיר לפיד. חברי סיעתו של נפתלי בנט, ששתקו כדגים כאשר מנהיגם כפה על בנימין נתניהו קואליציה בלי ש"ס ויהדות התורה, מתפנים עכשיו להכות על חטא. במובן זה, בנט הצטרף לטרנד הקיים כאשר בראיון ל"ידיעות אחרונות" בערב ראש השנה התנער מהברית עם לפיד.

אין צורך להיתפס יותר מדי לטריגר האחרון שהלהיט את מערכת היחסים בין הבית היהודי לבין שר האוצר. הקיצוץ בתקציב ישיבות הציונות הדתית שעורר את חמתם של בנט ורבני הכיפות הסרוגות, אינו חשוב כשלעצמו יותר מהמחלוקת על שאלת הארכת השירות של חיילי ישיבות ההסדר למשל, או מהפערים הגדולים בתפיסות המדיניות של הבית היהודי ויש עתיד. גם כך החיבור בין שתי המפלגות היה מופרך בעבור הח"כים אורית סטרוק ומוטי יוגב, ממש כשם שהוא מופרך עבור הח"כים יעל גרמן ועופר שלח.

דמותו של שר האוצר מותקפת ומושמצת בימים אלה בעיתוני ובעלוני הציונות הדתית יותר מהשמאלנים אחמד טיבי וזהבה גלאון ביחד. בעצם ההחלטה שלו לתפוס מרחק מלפיד, מראה בנט שהוא מתחיל להבין את גבולות הכוח שלו בתוך המארג המורכב של כוחות וזרמים המרכיב את ציבור חובשי הכיפות הסרוגות.

בנט עובר תהליך מעניין. אחרי שכבש בסערה את הנהגת הבית היהודי והוביל אותה להישג האלקטורלי המוצלח ביותר זה שנות דור, הוא טעה לחשוב שיוכל לכפות את הסגנון שלו על אלה שהיו שם הרבה לפניו. רבנים, חרד"לים, עסקנים וותיקים - כולם היו אמורים, אליבא ד-בנט, להודות לו על המנדטים ולהתיישר על-פי החליל שלו. אבל זה לא קרה.

כשניסה לכפות את האיש שלו, הרב דוד סתיו כמועמד לרב הראשי לישראל, נפל והתרסק. בין היתר הודות לפעילות אקטיבית של בכירי מפלגתו (בראשם מספר שתיים שלו, אורי אריאל) נגד המועמדות של סתיו. כעת, בנט מבין כנראה שעל מנת לשמור על מקומו יצטרך לתת משקל גם לכוחות השמרנים והאדוקים יותר בציבור שהוא מייצג.

להצליח במקום שכמעט כל קודמיו נכשלו

יש לא מעט קווי דמיון בין מפלגת העבודה לבין המפד"ל על גלגוליה השונים. בדומה לעבודה גם המפלגה-הדתית-לאומית ידעה אינספור פילוגים ומאבקים פנימיים לאורך שנות קיומה. אומרים, שהעבודה היא מפלגה שאוכלת את ראשיה?

תסתכלו מה קרה במפלגה של בנט. מאז זבולון המר המנוח לא קם בה מנהיג שהצליח לשרוד לאורך זמן (וגם המר עצמו הוביל את המפד"ל רק בשתי מערכות בחירות ותו לא). והיום בנט - בעצם השאיפה שלו לבסס מנהיגות ארוכת שנים בציונות הדתית הוא מנסה להצליח במקום שכמעט כל קודמיו נכשלו.

השאיפות האישיות של בנט אינן צנועות. בחזונו הוא רואה את עצמו הופך למנהיג הבא של הימין לאחר בנימין נתניהו, ומשם היישר ללשכת ראש הממשלה. החיבור עם לפיד, שכבר הצהיר בעצמו על רצונו להיות ראש ממשלה (לפני שהתוודה שזו הייתה אמירה מטומטמת) נועד ממילא להיות ארעי ותלוי סיטואציה. שהרי שני פוליטיקאים שמכוונים להגיע לאותה מטרה לא יכולים להיות שותפים לאורך זמן.

המבחן הגדול של בנט בתקופה הקרובה יהיה ביכולת שלו להשריש את מנהיגותו בבית היהודי. בלי זה, כל שאר התוכניות שלו יתמוטטו כמגדל קלפים. ההתרחקות מלפיד וממפלגתו היא המשימה הקלה במבחן הזה. החלק הקשה יגיע אם וכאשר יתקדם התהליך המדיני ויגברו הלחצים ב"בית" לפרוש מהממשלה.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10