עד גיל שנתיים, ילדים אמורים לדעת לומר עשר מילים, כולל קולות של חיות. הם לומדים לומר "האו" או "מו", בערך באותו הזמן שבו הם אמורים לומר משהו שנשמע כמו "אבא" או "אמא". מדוע, לכל הרוחות, כל-כך חשוב לילד בן שנתיים לדעת שפרה "עושה מו"? הרי הוא כנראה לא יראה פעמים רבות בחייו פרה, אלא כסטייק או בביקור הדו-שנתי בחווה. זאת ועוד, בתוכניות טלוויזיה רבות לפעוטות, מככבות חיות. מדוע אנחנו טורחים לייצר להם את האשליה של חיות כחברים?
"בגלל ההשערה הביופילית", אומרת רחלי בן דוד, עורכת כתב העת "חיות וחברה", המופק על-ידי מרכז מחקר בעל אותו השם באוניברסיטת תל-אביב. "חיות חשות לפני בני אדם כי עומד להתרחש אסון טבע או שינוי סביבתי מהותי, או אם מגיע טורף. ייתכן שבעבר, מי שהיה קשוב יותר לדפוסי ההתנהגות ולתגובות הרגשיות של החיות, הצליח לשרוד טוב יותר ממי שלא היה אמפתי כלפיהן".
אין היום הוכחות חד-משמעיות להשערה, ובכל זאת היא הולכת וצוברת פופולריות. השערות מתחרות הן כי בני אדם נועדו להיקשר רגשית, וכפי שהם נקשרים לבני אדם אחרים - כך גולש הצורך גם אל עולם החי.
אם כך, האבולוציה משחקת לנו במוח וגורמת לרובנו לחשוב שכדאי לנו להתקרב לחיות. אולם, בכל זאת רק חלקנו עושים זאת. מדוע בוחרים אנשים מסוימים לאמץ חיה, ואילו את האחרים זה לא מעניין? ומה לגבי סוג החיה - האומנם קיימים "אנשי כלבים/חתולים", ומה זה אומר עליהם?
ראשית, הבה נחזק מיתוס מוכר: בעלי חיות מחמד באמת דומים לחיותיהם. הממצא עלה ממחקר פשוט. אנשים שלא הכירו את החיות או את בעליהם, התבקשו לצוות בין תמונות של בעלים ושל חיות. הם קלעו לקשר בין החיה לבעליה הרבה יותר טוב ממה שניתן היה להשיג בניחוש אקראי בלבד. הדמיון היה גבוה יותר כשהכלבים היו גזעיים, מאשר כשהיו מעורבים. נראה, כי אנשים בוחרים כלבים גזעיים כך שייצגו אותם, בעוד שבאימוץ כלבים מעורבים, מניעים אחרים דומיננטיים יותר. עוד נמצא, כי בעלי החיות והחיות עצמן נשפטו כבעלי אותה רמה של "יופי". הבעלים האטרקטיביים אכן היו בעלי החיות האטרקטיביות. הממצא מרתק, משום שידוע כי אנשים בוחרים לרוב גם בני זוג שתואמים להם ביופיים.
ומה לגבי דמיון באופי? זה בעיני המתבונן. כשמבקשים אנשים לתאר את האופי של בעל החיים שלהם, הם יתארו לרוב אופי שקרוב לזה שלהם עצמם - וזו יכולה להיות שאלה מעניינת לראיון עבודה. וכשישאלו אותם על אופיו של בעל חיים של מישהו אחר? ובכן, הם לא ממש חשים שיש לו אופי בכלל.
הכלבים למנכ"לים. ולמי יש נחשים?
חברת ההשמה האמריקנית Careerbuilder ביצעה סקר בין 2,300 עובדים בארה"ב שהם גם בעלי חיות מחמד, כדי לנסות לנבא מה הבעלות על חיות מעידה על בחירת קריירה והצלחה בה. המסקנות כדלהלן: מנכ"לים ובעלי עמדות בכירות בארגונים הם בעיקר בעלי כלבים. אבל העובדים עם המשכורות הגבוהות ביותר, הם דווקא בעלי הנחשים. בעלי ציפורים הם המרוצים ביותר מתפקידם.
מבחינת המקצועות הנבחרים, הרי שבדרנים, אנשי IT, אנשי צבא ואחים הם בדרך-כלל בעלי כלבים. רופאים, לבורנטים, מפעילי מכונות ואנשי תיווך נדל"ן מעדיפים חתולים. אנשי פיננסים, מלונאות, כוח אדם ותחבורה אוהבים דגים. ומה משותף לכותבים ועורכים, מהנדסים, אנשי שיווק, שוטרים ועובדים סוציאליים? אלה המגזרים שבהם ניכרת הכמות הגדולה ביותר של זוחלי-מחמד.
היה זה רק סקר, ולא ניתן להסביר באמצעותו מדוע בוחרים בעלי תכונות כאלה את החיות האלו, אבל ניתן לנחש. האם בעל כלב מעדיף שיקפצו עליו וילקקו אותו, ולכן חשוב לו להיות הבוס? האם אנשי החתולים הם מיזנתרופים או שחצנים כמו שנהוג לומר על חתוליהם? האם בעל הנחשים הביא את הנחש לעבודה ומאז הוא משתכר יותר?
תשובות חלקיות ניתן למצוא בסקר שבחן את האישיות של בעלי חיות שונות. חוקרים מאוניברסיטת אורגון סקרו 650 בעלי חיות מחמד, ומצאו כי בעלי כלבים הם האנשים הכנים ביותר, האחראים ביותר והדתיים ביותר. קבוצת החתולים היא, בהכללה, דתית פחות. חובבי החתולים אוהבים להתמודד, מעדיפים סיפורים מידיים אבל נוטים יותר לאקטיביזם חברתי ויש להם גם יותר מודעות סביבתית.
אבל הכי כיף להיות דג. בעליהם הם קצת ביישנים, אבל גם אופטימיים ולא חומרניים.
ועוד זווית: לפני מספר שנים ראיין "פורבס" אנשים שעבדו שנים במקלטים לחיות מחמד, וביקש מהם לומר מי נוטה לאמץ אילו גזעים של חיות. מדובר בשאלות ללא כל תיקוף מדעי, אולם בכל זאת מעניין לשמוע שכלב תחש נחשב לכלב של אנשים סקרנים אבל עקשנים; קוקר-ספנייל הוא כלבם של אנשים משפחתיים ועדינים המביעים חיבה בקלות; גולדן רטריוור הוא הכלב של מסמר המסיבה, ואילו הוריו של הצ'יוואווה הם אנשים שעושים צרות.
ד"ר רחל גילשטרום, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית - גם בעזרת בעלי חיים - מציינת כי אנשים בוחרים בחיה לפי תכונה שהיא משדרת או שהיו רוצים לאמץ לעצמם או לחיות לצידה. "למשל: תוכי - חוכמה, חתול - רגוע ואצילי, כלב מסוגים מסוימים - מפחיד".
האל-חייתיים - זה מבחירה?
ומה אם אין לכם חיה בכלל? קודם כל, אולי תתפלאו לשמוע שאתם לא במיעוט. אמנם בארה"ב 62% מהבתים מכילים חיות מחמד, אך בישראל מדובר רק ב-40% מהאנשים.
בן דוד מציינת, כי "אם אין לכם חיות, רוב הסיכויים שההורים שלכם גם לא גידלו חיות. זה עניין שמושפע מאוד מחינוך".
ואולם, מחקר עומק שנערך על-ידי עמותת ה-American Humane Association ב-2012 מצא, כי לעיתים קרובות אנשים שאין להם חיות הם דווקא כאלה שכן גידלו חיות בעבר, אבל החליטו שלא לשחזר את החוויה.
יש הבדל גדול בין ההסברים שמציינים אותם "אל-חייתיים" לכך שבחרו לא לגדל חיה, לבין מה שאומרים עליהם אחרים. כשליש מהנשאלים במחקר של ה-AHA ציינו כי הבעיה היא כספית, וכרבע מהנשאלים תלו את האשם בנסיעות תכופות מחוץ לבית. משתתפים אחרים בסקר ציינו את הצורך לנקות או את הריח. רק כ-12% אמרו שהם פשוט לא אוהבים כלבים. כ-25% אמרו שהם פשוט לא אוהבים חתולים. עוד סיבה שצוינה על-ידי כ-20% מהנסקרים הייתה מותה של חיה בעבר.
"לא כולם אוהבים חיות וזה בסדר", אומרת על כך גילשטרום.
כך, בעלי חיות מחמד יאמרו בוודאי כי כאשר רוצים לגדל חיה - המחיר, האילוצים הלוגיסטיים והלכלוך הופכים משניים, ממש כמו בהחלטה ללדת ילד. ולגבי מות החיה - האין זה עדיף לאהוב ואז לאבד מאשר לא לאהוב כלל?
לפי הסטריאוטיפ, אלו שלא מגדלים חיות הם אנוכיים, קרים ולא-אכפתיים. אבל הדבר לא הוכח במחקר. ד"ר ג'ואן ליברמן-סמית', סוציולוגית של תחום הרפואה, כתבה לאתר Huffington Post סקירה של המחקרים העוסקים בנטולי החיות. היא מציינת, כי בעלי חיות מחמד הם בדרך-כלל במעמד חברתי מוצלח יותר מאלה שאינם מגדלים חיה. בקרב בעלי חיות המחמד יש שיעור גבוה יותר של מי שעובדים בעבודה קבועה, נשואים עם ילדים, עשירים יותר ובעלי בית משלהם.
עוד נמצא, כי למרות שחסרי החיות אינם בהכרח קרים או לא חברותיים, הם כן אוהבים יותר להיות לבד לפרקי זמן ארוכים. הם עצמאיים יותר ופחות קהילתיים והם לא אוהבים התחייבויות ארוכות טווח. האל-חיתיים, לא מפתיע, גם מחשיבים יותר בית נקי ומסודר.
"האנשים האלה מרוצים מההחלטה שלהם, אחרת היו משיגים חיית מחמד", אומרת ליברמן-סמית'. "הם לא חושבים שחסר להם משהו. הם מגדירים את עצמם 'חופשיים מחיות' ולא "חסרי חיות'", היא מציינת. הכנה להורות
- ומה ניתן לומר על אנשים שמגדלים חיות? לא בטוח שהמניעים שלהם הרבה יותר טהורים.
"מגדלי חיות מחמד רבים נמשכים לעובדה שהחיה אינה שיפוטית", אומרת בן דוד. "לא מפריע לכלב אם אתם לא נראים טוב או שיש לכם עיוות או מגבלה. גם אם השארתם את הכלב כל היום בבית ואיחרתם לטייל איתו, הוא יקפוץ עליכם בשמחה כשתחזרו הביתה". כך שגידול חיות מתאים למי שחש שהעולם שופט אותו, ורוצה מזה מנוחה.
"הרבה אנשים מאמצים חיות כהכנה להורות", אומרת בן דוד. "יש דמיון בין בעל חיים לילד, גם בגלל התלותיות שלו, בעשיית צרכים וההפרשות, בצורך בהתרפקות, אפילו בגודל. גם האחריות מזכירה מעט אחריות של גידול ילד. יש דדליין להגיע מהעבודה, ללכת לרופא, לא לנסוע לחו"ל בהתראה של רגע. מי שמתקשה לעשות זאת עם בעלי חיים שאימץ - זה יכול להדליק לו נורה אדומה לגבי הורות".
לגבי בעלי החתולים היא אומרת: "נראה, כי בעלי החתולים בין היתר משתמשים בתכונות של החתול כדי לעודד את עצמם לקבל את התכונות האלו גם באופי שלהם עצמם. אנשים לומדים מהחתול שמותר להיות סוליסט או לחפש את הנקודה הכי נוחה בבית".
בין אם תבחרו חיות בבגרותכם ובין אם לא, יש כנראה תועלת בלגדול עם חיה. ילדים שבביתם הייתה חיה בילדותם, הם לרוב אחראים יותר, אמפתיים יותר ומביעים רגשות בצורה בריאה יותר. זאת, אלא אם כן הופלה עליהם אחריות גדולה מדי ביחס לחיה בגיל צעיר יותר.
ענבר בראל, פסיכולוגית ומטפלת באמצעות בעלי חיים, אומרת בעניין זה, כי "כשמטילים על הילדים אחריות גדולה מכפי מידתם והם חשים כישלון בטיפול בחיה, זה יכול ליצור ממש טראומה והימנעות מגידול חיה בעתיד".
ומה אם הטיפול היה מיטבי, ובכל זאת החיה מתה? אלה דווקא חדשות טובות מבחינה פסיכולוגית, למרות שזה עצוב. "ידוע כי ילדים שמעבדים אבל על אדם קרוב במקביל או אחרי אבל על חיה שמתה, עושים זאת בצורה בריאה יותר. הם מחצינים רגשות לגבי מות החיה, שקשה להם להחצין לגבי גסיסתו או מותו של האדם הקרוב. הם מתאמנים רגשית על תהליך האבל, ולכן עוברים אותו בצורה מוצלחת יותר".
גם לנטישה של חיה יש השפעה מכרעת. "אנשים לפעמים מחליטים בספונטניות - כי זה טוב לילד והחיה חמודה - לאמץ חיה", אומרת גילשטרום. "התוצאה היא לפעמים נטישה. היא יכולה מאוד להשפיע על הדימוי העצמי של ילדים, בשל תחושת האכזבה והכישלון, וצריך לקחת את זה בחשבון מראש".
