החודש, ב-22 באוקטובר, יוזמן הציבור הישראלי לקלפי כדי להכריע מי ינהל את חייו ב-5 השנים הבאות. יש יישובים שבהם התכונה לקראת הבחירות לרשויות המקומיות כבר מורגשת, אבל באופן כללי היא קיימת בשלטי החוצות יותר מאשר בחוצות הערים עצמן.
יום הבחירות אמור להיות חג לדמוקרטיה, אבל הרקורד של אחוזי ההצבעה בבחירות המקומיות הוא ממש לא חגיגי. ולא, אי אפשר להאשים רק את העובדה שהיום הזה לא מוכרז כיום חופשה.
למחרת הבחירות יצהירו המנצחים שהם קיבלו את אמון הציבור, אלא שבמקרים רבים הם מקבלים את אמונו של חלק קטן מהציבור. ב-2008 השתתפו בבחירות בתל-אביב 35.51% מבעלי זכות הבחירה. מתוך 399,696 תושבים רשומים, טרחו להצביע לראשות העיר רק 141,920. מתוך אלה קיבל ראש העיר הנבחר, רון חולדאי, 67 אלף קולות. המשמעות: חולדאי קיבל את אמונו של 1 מכל 6 בעלי זכות בחירה בתל-אביב.
אין בכך כדי לערער על הלגיטימיות והחוקיות של מינויו - חולדאי קיבל יותר מהמתמודדים האחרים, וזה מה שקובע - אבל זה מלמד על כך שבשלטון המקומי בישראל הדמוקרטיה היא לא בדיוק "שלטון הרוב". המצב מחמיר אם מביאים בחשבון שבערים הגדולות מתגוררים צעירים רבים שאינם מצביעים משום שכתובתם רשומה במקום אחר - בדרך-כלל אצל ההורים.
חלק מהאדישות נובע מהיעדרו של להט אידיאולוגי מהסוג שמסעיר באופן מסורתי את הבחירות הארציות. בבחירות לעירייה אין ימין ושמאל במובן המדיני, ובמקרים רבים נמחק השיוך למפלגות הגדולות. המאבק מתרכז בממד האישי, ומאבק אישי מעניין בעיקר את המתמודדים עצמם, ולא את כלל הציבור.
אלא שהגיע הזמן להיפרד מהתפיסות השגויות האלה. הגיע הזמן להזריק ממד אידיאולוגי, רעיוני, לבחירות לראשות העיריות. ראש עיר הוא לא רק ביצועיסט שנמדד בשאלה אם שיפץ יפה את הכיכר; בעידן הזה, ראש עיר הוא מנהיג שצריך להתוות סדרי עדיפויות ולהכריע בשאלות שנוגעות להשקפת עולם הרבה יותר מאשר ליכולת ניהולית.
לראשי ערים בישראל יש סמכויות רחבות ויכולת המשילות שלהם עולה בהרבה על זו של השרים. חלקם מכהנים בתפקידם עשרות שנים (שלמה בוחבוט 37 שנה במעלות-תרשיחא, עדי אלדר 24 שנה בכרמיאל, ג'קי סבאג 24 שנה בנהריה, מוטי ששון 20 שנה בחולון), והעוצמה שלהם הולכת וגוברת עם הוותק.
בקיץ 2011 יצאו מאות-אלפי ישראלים לרחובות ודרשו צדק חברתי וסביבתי, מחירי דיור שפויים, חינוך ראוי, תחבורה טובה וצרכנות הוגנת. הדרישות הופנו אל הממשלה, אבל הגיע הזמן להפנים שגם לראשי הערים יש השפעה מכרעת על כל הסוגיות הללו, שצדק חברתי נחתך גם בקלפי העירונית.
הנושאים הכאובים שהגעישו את המדינה במחאת האוהלים הם אלה שעומדים להכרעת הציבור ב-22 באוקטובר. נותר רק לקוות שהציבור לא ישכח להגיע ולהכריע.
הכותב הוא מגיש התוכנית 'יהיה בסדר' בגלי צה"ל