המהומות שקמו בעקבות דברי שר האוצר יאיר לפיד בגנות המהגרים הצעירים שירדו לברלין, יש משהו שנשכח, וחבל שכך. זה 20 שנה שהרבה מעשירי ישראל, והכוונה היא לעשירים ביותר, מאיימים בעזיבת הארץ כל פעם שמישהו הציע להטיל מסים גבוהים יותר על הכנסתם ועושרם. לעתים היה מדובר בעזיבה פיזית, לפעמים באיום להעברת עסקיהם לחו"ל.
לא זכור לי שהיה שר אוצר, ראש ממשלה, או גנרל-לשעבר כמו עוזי דיין, אשר חשב שיש פסול באיומים אלה. זה היה חלק מכלכלת "המשק המודרני", חלק מכללי המשחק של הגלובליזציה: לא כדאי להרגיז את אנשי האלפיון העליון כי אחרת הם יעברו מפה. עם זאת, היו כאלה שמימשו את האופציה, מי פחות ומי יותר, והנה המשק הישראלי המשיך לתפקד.
הרושם הוא שהזעקה נגד המושבה הישראלית בברלין מייצגת בעצם זעזוע מכך שחלק משכבת השכירים בישראל עושה שימוש באותה גלובליזציה עצמה כדי למלט את עצמה מכללי המשחק שנראים כלא-צודקים, או שלא מבטיחים להם את רמת-החיים שלה הם מצפים. מדובר בדרך-כלל בעובדים בעלי השכלה בתחילת דרכם המקצועית.
צריך לזכור כי רבים מאלה אשר הופכים היום לאנשים המודעים למצבם הכלכלי-חברתי הם בנים שנולדו לדור ההורים שחשב את עצמו לבעל פריבילגיות - עם עבודה קבועה, זכויות פנסיה ותנאי סוציאליים נוספים, ומערכת חברתית אשר הבטיחה עלייה ברמת החיים. הגירת צעירים מהארץ היא ניסיון להחזיר לעצמם את מה שהיה להוריהם. אין סיבה הגיונית לחשוב שמישהו מהצעירים שמחליטים לעזוב את הארץ יחשוב שיש לנסות חלופות אחרות בישראל, כל עוד חלופות כאלה לא קיימות.
למעשה, ההגירה היא מין מעשה של מחאה פרטית, מלווה במימוש האיום של עזיבה, בדומה לאותו אלפיון עליון. הצעירים עושים זאת בלי שתדלנים, בלי אנשי יחסי-ציבור ובלי ח"כים. חלק מהכעס על העוזבים נובע מכך שהם מסרבים לשחק את התפקיד שנועד להם, שהם עושים שימוש בצעד אשר בעיני רוב אצולת הממון והכוח נועד להם ולהם בלבד.
אלא שפה חייבים לשאול - האם מעשה כזה, של הגירה כמענה למצוקות יום-יומיות, אכן צריך להטריד את שר אוצר ואת יתר אנשי השררה. החלופה להגירה היא ניסיון לשנות דברים בישראל עצמה. זאת, באמצעות התארגנות עובדים, מחאות חברתיות, תמיכה בחקיקה חברתית, מאבקים על שיטת המיסוי ועוד מיני דברים כאלה שיש בהם סיכון לשלטון. האם יאיר לפיד לא רואה את התועלת שיש בשחרור לחצים באמצעות הגליה מרצון של כמה אלפי אנשים?. שהרי אחרת הם היו מצטרפים פה לגל החתרנות נגד משנתו ומדיניותו.
בשר-התותחים של המשק
ציון החלופה להגירה (שיפור איכות החיים בישראל) הוא חשוב, מפני שהתופעה צריכה להפנות את תשומת-הלב לנפגעים האמיתיים מהמצב החברתי-כלכלי בארץ: אלה שבאמת לא יכולים לעזוב, החלשים ביותר בשוק העבודה, נפגעי מערכת החינוך, קורבנות ההפרטה, משלמי מחיר הליברליזציה, אוכלוסיית שיכוני העוני בערים הגדולות. עבור כל אלה ההגירה אינה אופציה, והם ימשיכו להיות בשר-התותחים של המשק הישראלי, עובדי-קבלן נטולי זכויות כמעט, אשר ילדיהם ברוב המקרים יהיו גם הם עובדי-קבלן כמוהם. לכך כבר ידאגו המנגנונים הכלכליים והחברתיים במדינה.
אי-יכולתם של אלה שכן יכולים לעזוב את ישראל כדי לחפש חיים טובים יותר, לתקשר עם אלה אשר נותרים מאחור, הוא הסיפור העצוב האמיתי של החברה הישראלית זה עשרות שנים. כי ההיבט המוסרי הרלבנטי במקרה זה, הוא הוויתור שלהם על המחאה והמאבק למען משהו אחר חברתי וצודק יותר.
מי שיכול להשמיע באמת קול דאגה מפני גל העוזבים, הם אלה שנשארו מאחור, החלשים יותר שנשארו לבדם מול מנגנוני "המדיניות הכלכלית" הישראלית.
הדבר שיכול להשאיר בישראל את מי שמתכנן לעזוב הוא הידיעה שניתן לשנות את הדברים מבית. אלא שבשביל לנסות לשנות כאן דברים אנחנו צריכים את אלה אשר ברלין לא מחכה להם.