ניתוח הנתונים של חברת נילסן מוכיח שוב כי בכל הקשור ליחסי רשת שיווק-צרכן, רב הנסתר על הגלוי.
מזה כמה שנים שעם ישראל נוהר אל רשתות הדיסקאונט, מתוך ביטחון שבהן הוא ירכוש את המוצרים במחיר הזול ביותר. גם הסקרים המתפרסמים מפעם לפעם בתקשורת מוכיחים לכאורה רושם זה. אלא שבפועל, קיים מרחק רב בין התדמית למציאות.
רשתות השיווק נלחמות על תדמית הרשת הזולה ביותר, מתוך ידיעה ברורה שהרשת שמנצחת בקרב על התדמית, זוכה בלקוחות. אלא שהתדמית הזאת לא תמיד מדויקת. בזמן שמחירי העוף הטרי והירקות יורדים ברשתות הדיסקאונט למחירי רצפה ואפילו למחירי הפסד, על מוצרים אחרים הצרכן משלם מחיר הגבוה לעיתים בעשרות אחוזים.
חרם הקוטג' הביא אמנם למודעות גדולה יותר של הצרכן בכל הקשור לתמחור המוצרים, אבל אלפי הפריטים הנמכרים בסופרמרקט ממוצע מותירים את הצרכן חסר ידע מול המדף. בחוסר הידע הזה בדיוק משתמשות הרשתות.
יש דרכים לקנות בזול, והמפתח אליהן הוא מעקב מחירים ופיצול הקניות. זה אמנם נשמע מורכב, אבל זה די פשוט. חלק לא מבוטל ממוצרי סל הקנייה שלנו אפשר לקנות אחת לשבועיים ואפילו רק אחת לחודש.
צרכן שישכיל לקנות את המוצרים הזולים ביותר בכל סופרמרקט, בין אם בפורמט Heavy discount או בסופרמרקט שכונתי, הוא גם זה שיצליח להוזיל את הקניות הלכה למעשה.