"יש בעולם שני דברים שאין להם גבולות: אינטרנט וחרדים"

מאיר גל, שרכש את אתר "בחדרי חרדים", בדרך לשבור עוד תקרת זכוכית - של התקשורת המגזרית ■ "יש כאן הזדמנות להקים אל ג'זירה של החרדים"

יום פטירתו של הרב עובדיה יוסף רשם באתר "חדרי חרדים" שיאים חסרי תקדים. "כרבע מיליון איש גלשו באתר בו-זמנית, צמאים לאינפורמציה ולקטעי וידיאו", מספר מאיר גל, איש העסקים החרדי שרכש לאחרונה את האתר הפופולרי בסכום מוערך של 10 מיליון שקל. "היו עשרות אלפי כניסות מצרפת ואירופה, אוסטרליה, יפן. אנחנו חווים בימים האלה רמות היסטוריות של כניסות. גם אירועים מכוננים מהעבר, כמו ההפגנות בעמנואל או לוויית הרב אלישיב, לא מתקרבים למה שקרה כאן".

"כבה הנר", זעקה הכותרת הראשית של האתר, עם היוודע דבר מותו של מרן. ההתעסקות המוגברת בפטירת הרב לא מפתיעה - ודאי לא על רקע העיסוק התקשורתי המקביל בתקשורת הכללית. זה היה כל-כך אותנטי, עד שגם בציבור החרדי הרגישו חלק מחדשות 2 ו-10. "הפעם אפילו התחברנו לשידורים של הערוצים הרגילים", אומר גל. "רוב הפעמים השידורים בברודקאסט החילוני לא יהיו רלוונטיים. אבל האירוע הזה הוא באמת מכונן בציבוריות הישראלית. הוא תפס את כולנו, לא משנה מי אתה. כולם רצו לגעת במה שקורה".

מצבו הקשה של הרב עובדיה היה ידוע, ובאתר נערכו מבעוד מועד בנוהל המוכר בתקשורת: תיק "חבצלת" ובו כתבות שונות על פועלו של הרב כבר חיכה לפרסום, ולצד התפילות עד הרגע האחרון, כולם היו עם האצבע על הדופק. וברגע שאחרי - טירוף מערכות. "עד כמה שהתכוננו לא צפינו את העומסים", אומר גל, "עבדנו בצוות מלא - 7 אנשים על העברת התכנים לגולשים ו-9 אנשים בשטח, 6 עמדות צילום - כל זה לא כולל שידור חי שוטף מהכרזת הפטירה ועד כשעה לאחר סתימת הגולל.

"מה שמעניין הוא שלא רק בזמן הלוויה חווינו שיאים של גלישה - אחרי הלוויה חזרו כל אותם 600 או 800 אלף איש הביתה, ורצו לראות איך זה נראה. השעות שאחרי הלוויה היו העמוסות ביותר".

- איך השפיעה המעורבות האישית שיש וודאי לך ולעיתונאיך למות הרב?

"בערוץ 1 הודה השדרן שנשלח ללוויה בפני השדרן באולפן, שהוא לא מתמצא בניואנסים ובטקסים, והתחיל להתפתל בשידור חי בניסיונות להסביר מה קורה. אצלנו הסיקור היה מבפנים ממש. שידרנו את קריאות 'שמע ישראל' מהרכב שבו הובל הרב. זה מה שמעניין את החרדים - הטקס עצמו, מה שנאמר בהספדים, ולא רק האמירות הפוליטיות וההשלכות".

- מה היה השינוי הבולט בסיקור התקשורתי שלכם לעומת התקשורת הכללית?

"קודם כל, העיסוק המסקרן בשאלת 'היום שאחרי', במלחמות הירושה. בניגוד לערוצים הכלליים שישר צללו לנושא, אנחנו דחינו קצת את ההתייחסות אליו. מעבר לזה, הליווי של הנושא כולו היה הרבה יותר פרטני. אם היו עושים השוואה של הציטוטים שהוצאנו מהסביבה הקרובה, מהמשפחה, לעומת כלי תקשורת אחרים - אין מה להשוות. אצלנו הם היו הרבה יותר עמוקים וקרובים".

כאיש פרסום, גל לא מתאפק ומתייחס ל"מותג 'הרב עובדיה'". לדבריו, "יש בו חלקים אמוציונליים שנוגעים לכל אחד. מאוד מיוחד בעיניי שדווקא בדור כזה, שבו ראינו לא מעט פסטיבלים סביב מנהיגים אחרים, אנחנו רואים סוג של ישראל השנייה שמתעוררת סביב דמות רוחנית, ולא סביב העולם הפוליטי. גדולי הציבור החרדי האשכנזי, הציונות הדתית, עזבו הכל ובאו. זו הייתה הפגנת כוח של הדמות התורנית במדינה, ולאו דווקא הספרדית. זו אמירה מדהימה על הציבור שלנו, בעידן שבו מנסים לשכנע אותך שהחילוניות חוגגת. המשטרה לא צפתה את ההיקף של זה, גם לא גופי המדיה, ואפילו לא חסידי מרן. זה סוג של מדורת שבט שלא נובעת מהחילוניות האשכנזית של ערוץ 2".

- אישית, הכרת את הרב?

"זכיתי לחטוף מהרב כאפה מצלצלת", הוא נזכר בחצי חיוך. "אומרים שככל שהיא חזקה יותר זו זכות גדולה יותר, ושלי צלצלה חזק. נכנסתי אליו עם השר גדעון סער, נשארתי לדבר איתו אחר כך כמה שניות נוספות, ולסיום הוא הוריד לי באקט של חיבה סטירה מצלצלת שהעיפה לי את הכיפה מהראש".

"נמאס לי להתנצל שאני דוס"

מאיר גל, 35, הוא דמות יוצאת דופן במגזר החרדי. איש צעיר אך רב-תהפוכות, ששורשיו נעוצים בגרעין הקשה - תל רומידה שביישוב היהודי בחברון, לצד הרב לוינגר ואנשיו. בהמשך עברה משפחתו לימית שבסיני, פונתה ממנה ולבסוף קבעה את מושבה ביישוב בית אל. בן יחיד בין חמש בנות, גדל בלב האידיאולוגיה הימנית של ימי האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו.

הוא צנום, קופצני וחסר מנוח, נראה שמנה הגונה של קוצים באחוריו וגם גנים ג'ינג'יים המצדיקים את קיומם. הוא חדור להט פנימי - אך שקול ומחושב, ועל עצמו הוא מעיד שהוא בכלל רומנטיקן.

"באף תיכון לא נשארתי יותר מדי זמן", הוא אומר. אחרי שלוש שנות שירות צבאי ברמאללה יצא לראות עולם: "טיילתי קצת פה ושם, הסתובבתי בכל מיני מקומות, גרתי קצת באמסטרדם. השהות הממושכת שלי הייתה בניו יורק, כשוליה של צייר שנחשב גורו. גרתי בדירה שלו במנהטן וכל היום הלכנו לפתיחות של גלריות והכרתי את הסצנה המקומית".

אחת החוויות המכוננות בחייו התרחשה על מדרגות בית המשפט בניו יורק. במקום התקיימה הפגנה של חברי הקהילה הגאה, בדרישה לשמירה על זכויותיהם: "טובי חבריי היו שם", משחזר גל, "וזו לא הגזמה. הם הלכו בשלטים עם מעגלים וקראו: 'I'm queer, I'm here - get used to it'. אני עמדתי נפעם בצד ואמרתי לעצמי - גם אני רוצה ככה! לא queer. אבל אני יהודי. ואני כאן. !get used to it. אני דוס, ונמאס לי להתנצל שאני דוס".

לא מעט אחר כך ארז את מיטלטליו, עזב את משרתו כשוליה של הצייר הידוע ושב ארצה. המסע חוצה הגבולות לקח אותו כל הדרך עד לבני-ברק, העיר שבה הוא חי ופועל היום - על אף ששורשיו בכלל בלב גוש אמונים.

גל חזר לארץ, למד שבועיים בישיבת "מכון מאיר" הדתית-לאומית, ואז "הרגשתי שאני צריך להתערבב קצת עם העולם, ושאני הולך לתפוס את המקום העתידי שלי. למצוא את השפה שלי".

- מתי החלטת "לחתוך" אידיאולוגית?

"המעבר האידיאולוגי היה בהתנתקות. יש לי תמונה שבה אני עומד על הכתפיים של אבא שלי באיזו גבעה בשומרון, ואריק שרון לידו, ורפול לידו, וזמביש ודומפה וכל החבר'ה - ואריק מצביע אל האופק. אריק היה בא לבית אל, נותן נאומים בבית כנסת - אני זוכר את הנאומים האלה, הוא היה החילוני הכי דתי שיש. בקטע של ארץ ישראל השלמה וגאולת הקרקע, ממש 'אריק מלך ישראל'. כשהוא נהיה ראש ממשלה חשבנו שרק נשאר שיבוא המשיח והכל יהיה בסדר. וכשהוא תפס כיוון הפוך - הבנתי שבתפיסה החילונית יש בעיה".

- משלל ההתנסויות האלה - איך אתה מגדיר את עצמך היום על הסקאלה הדתית?

"אני באמת לא יכול להכניס את עצמי לשום שטאנץ".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"