בדומה לשולה זקן, שבשנים האחרונות עמדה פעם אחר פעם לדין פלילי (וכבר הורשעה בשניים מתוך שלושה מהמקרים) גם איש העסקים דני דנקנר הפך בתקופה האחרונה ל"נאשם במשרה מלאה".
בשבוע שעבר הצליחו פרקליטיו של דנקנר, בראשות נבות תל-צור, יורם ראב"ד ויוסי בנקל, לחלץ אותו יחסית בשלום - באמצעות עסקת טיעון - מהמשפט שבו הואשם בעבירות של קבלת דבר במירמה והלבנת הון בגין התנהלותו כיו"ר בנק הפועלים, ולצמצם את האישומים נגדו.
היום (ג'), מיד כשזקן סיימה למסור את עדותה במשפט הולילנד, התייצב דנקנר על דוכן העדים וניסה להגן על עצמו מפני האישומים כי נתן שוחד ליעקב אפרתי, לשעבר מנהל מינהל מקרקעי ישראל, באמצעות מאיר רבין, כדי שיקדם אינטרסים של חברת תעשיות מלח.
האם תוצאת משפטו השני של דנקנר תהיה דומה לזה של משפטו הראשון? כבר עתה ניתן לומר כי התשובה לכך היא שלילית. בעוד שמשפטו הראשון הסתיים בפשרה בדמות הסדר טיעון, שיאפשר לו אולי להיחלץ ממאסר מאחורי סורג ובריח, משפט הולילנד עבור דנקנר הוא ככל הנראה משחק סכום אפס: או שהוא יורשע במתן שוחד ויילך לכלא - או שיזוכה באופן מלא, אך הסדר ביניים כבר לא ייחתם בו.
מדינת "מאכערים"
גורלו של דנקנר במשפטו השני יקום וייפול על יכולתו לשכנע את בית המשפט שאדם כמו מאיר רבין קיבל ממנו יותר ממיליון שקל רק עבור עבודת שידול, "מאכעריות" וריגול עסקי במשרדי מינהל מקרקעי ישראל ובמסדרונות השלטון.
מצד אחד, קשה להאמין שדנקנר היה מוכן לשלם לרבין, בחור חרדי צעיר, חסר השכלה משפטית או כישורים מיוחדים, סכומים כה עצומים רק כדי שיספק לו מידע ויספק לו שירותי לובינג.
זאת, בעיקר כאשר במקביל תעשיות מלח העסיקה בנושא את כמה ממשרדי עורכי הדין הבולטים בארץ, שלכאורה יכולים היו להשיג לו את אותו המידע ולקדם את אותם האינטרסים בקלות וביעילות; או כפי שניסח זאת השופט דוד רוזן כשפנה לדנקנר: "כשמשרד רם כספי פונה למינהל, לא מתייחסים אליו ברצינות? למה את צריך את מאיר רבין?"
מצד שני, העסקת "מאכער" דוגמת רבין על-ידי חברה כמו תעשיות מלח היא לא המצאה של דנקנר. מדינת ישראל, למרבה הצער, היא מדינה של "מאכעריות" ושל קומבינות, בעיקר כאשר מדובר בקידום עסקאות נדל"ן ומלחמה בביורוקרטיה.
לוביסטים ומאכערים שונים פועלים במקומות שונים והעסקתם על-ידי חברות גדולות, אנשי עסקים ואינטרסנטים שונים, היא דבר מקובל. ולכן, לדנקנר יש סיכוי לא רע לשכנע את בית המשפט בחפותו.