"אי-אפשר לשכנע אנשים לצאת להכשרה ששכרה לא בצידה"

בשנות ה-70 הגיע היקף הלומדים בחינוך המקצועי-טכנולוגי ל-60% מכלל הלומדים בחינוך העל-יסודי; כיום ההיקף הוא 35% ■ למה גרמה השאיפה ל"בגרות לכל", והאם עוד יש מקום לחינוך מקצועי, או שאת הכול אפשר לייבא מחו"ל?

סבא שלי, שרגא ניסלביץ', לימים ניצני, עזב את אורט טכניקום בווילנה כדי לבוא לעבוד בארץ ישראל. הוריו חסכו במשך שנים די כסף שיאפשר להם לשלוח את הבן המוכשר לתיכון היוקרתי, אך הוא העדיף לנטוש את הלימודים ולעלות ארצה כדי לעבוד בבניין. סבתא שלי, פרומה, הייתה תלמידה מבריקה בגימנסיה העברית "תרבות". שניהם הגיעו ארצה בגיל 20 במסגרת התנועה הציונית גורדוניה. בארץ סבתי כילתה את עורה הבהיר בעבודה בשמש החמה בחקלאות. בשביל זה הם באו לכאן.

80 שנה אחרי, לעבודה פיזית אין שום ערך בישראל. גם החינוך המקצועי שהמדינה טיפחה בשנות ה-60 וה-70 נזנח לטובת העדפה של המסלול העיוני והאקדמי. ואם בשנים ההן הגיע היקף הלומדים בחינוך המקצועי-טכנולוגי ל-60% מכלל הלומדים בחינוך העל-יסודי, הרי שהיום עומד שיעורם על 35% בלבד. מנגד, פקולטות למשפטים מוציאות גם בוגרים שמוצאים את עצמם מיותרים בשוק העבודה. זה תוצר מדיניות "בגרות לכול".

הפרדה אתנית, הדרת מזרחים

קצת היסטוריה: יוסי שביט, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב וראש תוכנית מדיניות חינוך במרכז טאוב, מציין כי בתי הספר העיוניים בשנות ה-60 וה-70 שאפו לחקות את מודל הגימנזיום שיובא ממרכז אירופה - בית ספר תיכון עיוני סלקטיבי, המשלב בתוכנית הלימודים הומניסטיקה ומדעים ברמה גבוהה יחסית.

ואכן, כמה מבתי הספר האלה זכו לשם "גימנסיה". אלא שחלקם הותירו בחוץ את בני ההגירות המזרחיות השונות, שלדעת קברניטי החינוך לא התאימו לדרישות הגבוהות של התיכונים העיוניים. הרחבת המסלולים המקצועיים תאמה כביכול את התיעוש המואץ באותן שנים והביקוש הרב שיצר לכוח אדם מקצועי ומיומן ומיומן למחצה.

הביקורת על ההפרדה של האוכלוסייה המזרחית, שזכתה לכינוי "הסללה" והוגדרה על-ידי החוקר שלמה סבירסקי כמכשיר להפרדה אתנית ולהדרת מזרחים מבתי-הספר של האשכנזים וממשלחי יד מתגמלים בשוק העבודה, היא אחת הסיבות שהובילו לרפורמות מרחיקות הלכת בחינוך המקצועי בשנות ה-90. הרפורמות הגדילו את חלקם של הלימודים העיוניים, הרחיבו את הלימודים המקצועיים מוטי הטכנולוגיה העילית על חשבון לימודי המקצועות המסורתיים, ואפשרו לבוגרי החינוך המקצועי להשיג תעודת בגרות שוות ערך לזו של בוגרי החינוך העיוני.

אז האם המודל הצליח? ומה קורה היום? בשלהי 2013 לא כל החינוך המקצועי נעשה בבתי ספר מקצועיים, ויש הרבה בתי ספר שמשלבים מגמות מקצועיות כדי שלא להנשיר תלמידים. התלמידים אולי זוכים להכנה לבחינות בגרות, אבל שיעור הזכאות לבגרות בהן נמוך.

למרות הטשטוש הזה בין המסלולים העיוניים לטכנולוגיים, מקובלת היום החלוקה הבאה בין המגמות במסלול המקצועי: התלמידים הטובים ביותר יזכו לחינוך מקצועי-טכנולוגי וילמדו הנדסת אלקטרוניקה ומחשבים; גם הבינוניים יקבלו חינוך מקצועי-טכנולוגי, אם כי יותר בהתמחויות כמו תקשוב; המסלולים הנמוכים, הפחות נחשקים, יהיו מנת חלקם של התלמידים החלשים יותר, והחינוך שלהם יהיה מקצועי ללא אספקט טכנולוגי - כמו מלונאות או פדגוגיה, שם מכשירים בנות לעבודה בפעוטונים.

- מה המשמעות של בחירת המדינה להשקיע יותר בלימודים אקדמיים ובמסלולי בגרות?

פרופ' שביט: "הבחירה הזו לא היטיבה עם חלקים נרחבים באוכלוסייה. מערכת החינוך המקצועי בישראל מתהדרת בקטגוריה טכנולוגית כחלק ממאמץ להאדרה של עצמה. נכון שהמגמות באמת טכנולוגיות, אבל הבעיה שלנו היא לא עם אלה שרוצים ללמוד מקצועות היי-טקיסטים, שדורשים חמש יחידות במתמטיקה. הבעיה היא של מחסור במקצועות שפחות נחשבים מאלה.

"האגף לתכנון טכנולוגי מפרסם התמחויות בחלליות ובלייזרים, מנסה לשדר היי-טקיזם. כאילו לומדים בבתי ספר מקצועיים להיות ביל גייטס. אבל צריך להגיד את האמת: אנשי 8200 לא גדלו בבתי ספר מקצועיים, הם למדו בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים (ליד"ה) ובבית הספר הריאלי בחיפה, בתי ספר עיוניים ולא בהכרח טכנולוגיים-מקצועיים. התיכונים הטכנולוגיים לא באמת מגדלים את ההיי-טקיסטים. אז יש פה חוסר הגינות, וצריך לבנות מערכת טובה ומערכת הגונה. כזו שתשלב גם את התלמידים בעלי המוטיבציה הנמוכה או את אלו שיש להם נסיבות חברתיות נמוכות, שמתקשים להשתלב בהן".

- אם כך, לחינוך המקצועי-מעשי, לא זה הטכנולוגי, יש עדיין מקום חשוב?

בהחלט. אני לא יוצא מתוך עמדה שלילית, ואני לא רואה בחינוך המקצועי מנגנון של הדרה ושעתוק של אי-שוויון. הוא יכול להיעשות נכון ולספק לאוכלוסיות גדולות פתרון תעסוקה נכון. צריך לעבוד על זה מנקודת מבטם של התלמידים ולא באוויר. כשפותחים פקולטה למשפטים, חושבים על הקליינטים, וגם כאן צריכים להתייחס ללקוחות. זו הזדמנות לעשות חושבים מה מציעים לתלמידים. צריך להציג להם חינוך מקצועי טוב".

- התעשיינים טוענים שהם משוועים לעובדים ומוכנים לשלם משכורות גבוהות לאלה שמוכנים "ללכלך את הידיים" משכורות גבוהות.

"אם זה המצב, שינקטו צעדים מעשיים. התעשיין סטף ורטהיימר, למשל, הקים בית ספר (ראו מסגרת). אי-אפשר לשכנע אנשים באופן לא הגון לקחת על עצמם הכשרה ששכרה לא יהיה בצדה, ולהקריב הכשרה אלטרנטיבית".

"לא עוד בן חורג"

השתלבות מוצלחת בשוק העבודה עשויה לשמש קנה מידה להערכת התועלת שצמחה מחינוך מקצועי בהשוואה לעיוני, ומנתונים המובאים במחקר שערכו נועם זוסמן ושי צור עבור בנק ישראל ב-2010 עולה, כי בוגרי התוכניות המקצועיות השתלבו באופן שעומד בקורלציה גבוהה יותר ללימודים שלהם מבוגרי המגמות העיונית.

ולמרות זאת, ישראל בחרה בנתיב שבו בחרו מדינות כמו ארה"ב ומדינות אנגלוסקסיות אחרות, שבהן החינוך התיכוני הוא עיוני בעיקרו והציפייה היא שרוב התלמידים ימשיכו לקולג' או אוניברסיטה. כך, בחרה ישראל בעשורים האחרונים להפנות כמה שיותר תלמידים למסלול של בגרות, מה שהוביל את שיעור בעלי התואר האקדמי בגילאים 25-34 להיות גבוה יותר מהממוצע במדינות ה-OECD - 42% מהישראלים לעומת ממוצע של 34%.

מיכל צוק, סמנכ"לית משרד הכלכלה, שאמונה בין השאר על החינוך המקצועי, מעריכה את עלות חינוך הטכנולוגי לתלמיד ב-30 אלף שקל בשנה. "זה המון כסף, והמדינה תצטרך להשקיע אותו", היא אומרת. "משרד האוצר מכיר בצורך הזה, בייחוד על רקע שחיקה בהיקף של כחצי מיליארד שקל שנוצרה במשך שנים ארוכות במערכת הזאת".

- מה אתם מתכננים לעשות?

"יש הרבה חשיבה בתחום. יש במערכת הרבה יותר הבנה מאשר בעבר, בדבר הצורך להחזיר עטרה ליושנה. אנחנו רוצים להרחיב את החינוך המקצועי באופן משמעותי, מבלי שהמסלול הזה יהיה עבור קהלים שלמים סוג של ברירת מחדל. בכל מקרה, הוא לא יהיה מפלטם האחרון של התלמידים שלא יצליחו להגיע לתעודת בגרות. אנחנו חייבים לפעול ולהעלות את מעמדו של החינוך המקצועי מזה של בן חורג לבן בכור- כי לא בעוד הרבה מאוד זמן נמצא את עצמנו בלי שדרה מקצועית. חשים בזה כבר עכשיו".

120 שעות הכשרה להכנת פיצה

כך יוצא שבישראל ובכלכלות הליברליות האחרות, אין קשר הדוק בין מסלולי החינוך לשוק התעסוקה. אבל בכלכלות שוק מתואמות - דוגמת גרמניה, דנמרק ופינלנד - ההכשרה המקצועית בתיכון ואחריו מפותחת ומבוססת על שילוב בין הכשרה מעשית במקומות העבודה ללימודים עיוניים.

שביט מציין, כי ההבדלים נעוצים באופי הכלכלה הפוליטית באותן מדינות. "המדינות הליברליות מתנהלות על-פי תחרות ושוק חופשי, ואילו כלכלות מתואמות מתנהלות באמצעות הסכמים בין המעסיקים, ארגוני העובדים והמערכת הפוליטית, שמבטיחים לבוגרי ההכשרה המקצועית זכויות תעסוקה ורמות שכר אטרקטיביות", הוא מסביר.

- ומה קרה בישראל?

"הרחבנו מאוד את שיעורי הזכאות לבגרות כי חשבנו שזה יבטיח את עתיד הבוגרים. ואמנם, בקרב נשים, שיעורי ההשכלה מאוד עלו, בעיקר במכללות להוראה. אבל בקרב גברים, שיעורי הלמידה כמעט הגיעו לקיפאון.

"הגברים נותרים קירחים מכאן ומכאן, כי צמצמו גם את המסלול המקצועי. יש מקום להרחיב ולחשוב מחדש על חינוך מקצועי יקר ויוקרתי כמו בגרמניה, בדנמרק ובפינלנד".

ככלל, כל השיח סביב נושא החינוך המקצועי אולי כבר אינו משמש כלי להדרה אתנית, אבל ראוי לציין שנשים נעדרות ממנו כמעט כליל. ייתכן שאחת הסיבות, כפי שאומר שביט, היא שנשים השתלבו בצורה טובה יותר מגברים במסלולים האקדמיים-עיוניים.

- מה גורם לחינוך שם להיתפס כיוקרתי, ובישראל כברירת מחדל לתלמידים בינוניים?

"בפינלנד לומדים במסלולים מקצועיים מסודרים כחמש שנים. הרוב לומדים במסלולים מקצועיים ולא עיוניים. מסלולים שם הם חלק מכלכלה פוליטית שמבטיחה את ההכנסה והתנאים הסוציאליים במשלחי היד המוגדרים האלה, והיא מגדירה את הדרישות המקצועית במדויק.

"חייתי כמה שנים באיטליה ואני תמיד נותן לתלמידים שלי את הדוגמה שה'פיציולו', האיש שמכין פיצה באיטליה, צריך לעבור 120 שעות הכשרה. פה כל אחד יכול לעבוד על הליין של הקצוץ, הליין החם והקר ובסוף הוא יהיה שף. רוב האנשים שעוסקים בבישול לא למדו שום דבר, ולכן מי שכן לומד - אין לו הגנה. בארץ יש מעט מקצועות מוגנים כאלה, למשל חשמלאים. במדינות אחרות משלחי יד רבים מחייבים הסמכה והדבר נותן להם מעמד מיוחד בשוק העבודה, תנאים סוציאליים, ביטחון תעסוקתי ושכר הוגן. כמו מעמד של רופא בארץ".