100 שנים חלפו מאז ביצע העבריין שזכה לתואר "הפושע התל-אביבי העברי הראשון" את מעשה הפשע שלו. זה היה צעיר בשם רוטשטיין שעלה ארצה זמן קצר לפני כן ועבד כסייד בשכונה העברית החדשה, אחוזת בית, שנבנתה מחוץ לחומות יפו.
מדובר היה בעבירת מין. החשוד נכנס לחדר אמבטיה באחד הבתים בעת שהתרחצה שם נערה, קשר את ידיה וניסה לאנוס אותה. ועד השכונה בראשות מאיר דיזנגוף גזר עליו גירוש מארץ ישראל, אחרת ימסרוהו לידי השלטון העות'ומני. החשוד הועלה על אונייה, ובזאת תם הסיפור.
האירוע, המתואר בספרו של נחום גוטמן "עיר קטנה ואנשים בה מעט", שיצא לאור ב-1959, משקף גישה כמעט רומנטית ליחסים בין עבריינים לאוכפי החוק ביישוב העברי הצעיר. כמה שפכים זרמו בירקון מאז - במילותיו של גוטמן - "מפר שלום הציבור הראשון, והוא אחד משלנו", ועד למטען החבלה שהתפוצץ ביום חמישי (7.11.13) ברכבו של פרקליט מפרקליטות מחוז תל-אביב, אולי במטרה להרתיע אותו מקשיחות-יתר בניהול משפטיהם של חברי ארגוני פשיעה. היום אין יותר ועד שכונה, אין את עוצמת הממסד לעומת העבריין הקטן המציית לכללים, אם נתפס.
הפרדיגמה של המשפט הפלילי מושתתת בכל זאת על התפיסה הקלאסית, שלפיה המדינה היא בעלת הכוח, ואילו החשוד או הנאשם הוא החלש, המאוים, ובמשוואת יחסי הכוחות של ההליך המשפטי - עליו יש להגן מפני שימוש מופרז בכוחות האכיפה.
זכות השתיקה, החיסיון מפני הפללה עצמית, סדרי הדין הפלילי, ספק סביר כעילה לזיכוי, הגנה מן הצדק - כל אלה הם סממנים של המאזן המשפטי המקובל, הרואה במשטרה, בפרקליטות, בבתי המשפט ובשב"ס (מערכת אכיפת החוק) מעין מפלצת רבת-זרועות, המאיימת לכלוא כל אדם, עבריינים ואזרחים תמימים, אם כוחותיה לא יוגבלו.
את המציאות הזו מנצלים זה שנים רבות גורמי ומוקדי כוח בחברה הישראלית. ארגוני הפשיעה, המקיימים פעילות עבריינית שיטתית, הם אחד מאותם מוקדי כוח, אבל הם אינם יחידים. מצוידים בסנגורים המתמחים בניצול הפרצות במערכת, ותוך ניצול עוצמתם ומשאביהם הגדולים לאין-שיעור משל אלה של השוטר הממוצע, בין באופן אישי ובין כחלק מיחידה משטרתית, מצליחים ארגוני הפשיעה לקיים מאזן אימה מול כוחות החוק.
גם מקומם של יחסי הציבור אינו נפקד מהזירה: העבריינים זוכים לעתים לסיקור חיובי בתקשורת, בעוד מערכת אכיפת החוק סופגת מטחי ביקורת, לעג וזרות על בסיס שיטתי.
היום כבר לא ברור מי החזק ומי החלש. ארגוני הפשיעה עושים בשטחים ציבוריים כבתוך שלהם, בלא התחשבות בפגיעה אפשרית באזרחים תמימים ובחפים מפשע מקרב הציבור, דוגמת מטעני החבלה באשקלון ובערים נוספות.
הם גם לא סופרים יותר את אנשי מערכת אכיפת החוק - שוטרים, חוקרים וראשי יחידות, תובעים ופרקליטי מחוז, שופטים. מעטפת ההגנה הבלתי נראית שעטפה עד השנים האחרונות את אנשי המערכת האלה והעניקה להם חסינות מפגיעה אישית, התפוגגה ואיננה.
"כסדום היינו? לעמורה דמינו?", שאל פעם רטורית השופט מישאל חשין באחד מפסקי הדין. והתשובה, למגינת הלב, ברורה.