לגרשון זק, מפקדו הראשון של חיל הים ויועצו של דוד בן-גוריון, היה חלום: להקים כפר נוער שישלב צעירים עולים בחברה החדשה. ואכן, ב-1950 קם הכפר הירוק בניהולו של זק. עשרות אלפי נערים עולים ובני פריפריה עשו בו מאז את דרכם. תקופת הצנע של אז, לעומת מדיניות הצנע של היום, לא מנעה מהמדינה לקחת אחריות על אזרחיה.
בבית הספר השש-שנתי "הכפר הירוק" לומדים כיום 2000 תלמידים. שליש מהם תלמידי פנימייה מרקע סוציו-אקונומי נמוך, נצר לחזונו של זק. השאר מגיעים מהיישובים הסמוכים. בבית הספר פועלים מסלולי לימודי יוקרתיים, כגון מסלול למנהיגות סביבתית, אשר תנאי הקבלה אליהם הם שכר לימוד של 1000 שקל בחודש ומבחני מיון קפדניים. עוד פועלים בכפר בית הספר האנתרופוסופי "אורים", בית הספר הדמוקרטי "מקום לגדול", ובית הספר הפרוגרסיבי "דרך הילד".
שלושתם מנוהלים על-ידי עמותות הורים, מוכרים ומתוקצבים על-ידי משרד החינוך, ממיינים את תלמידיהם וגובים שכר לימוד שנע בין 1200 ל-2000 שקל בחודש. בשנת הלימודים הבאה יצטרף אליהם בית ספר נוסף- קולג' בינלאומי לתלמידי תיכון ישראלים וזרים. בקולג' ילמדו כ-200 תלמידים שבעזרת הרבה מאמץ ו-30,000 שקל בשנה יקבלו תעודת בגרות בינלאומית שתעניק להם כניסה למיטב האוניברסיטאות בעולם.
הכפר הירוק מעולם לא הופרט. למעשה, מדובר בחברה ממשלתית שללא כל דיון ציבורי עשתה שינוי ייעוד קרקע לכפר נוער עבור העשירון העליון. הפרדוקס של מוסד ציבורי שמשמש אכסניה לחינוך מפלה ומדיר יכול אולי להיתפס כאנקדוטה מטרידה. אלא שסיפורו של הכפר מגלם את השינויים הדרמטיים שמתחוללים במערכת החינוך בישראל. סקר שקיים בשנת 2011 איגוד מנהלי מחלקות חינוך ברשויות המקומיות מצא כי בלמעלה ממחצית מהרשויות המקומיות בישראל פועלים בתוך בתי ספר ציבוריים מסלולי לימוד הגובים תשלומי הורים וממיינים תלמידים.
על-פי דוח מאותה שנה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 69% מבתי הספר בישראל גובים תשלומי הורים בסכומים גבוהים מאלה המוגדרים בחוזר מנכ"ל המשרד. ההנחיה המפורשת האוסרת על מיונים ותשלומי הורים בחינוך הציבורי הפכה כבר מזמן לאות מתה.
שעה שתשומת-הלב הציבורית מוקדשת למה שלומדים ועושים החרדים, מתפצלת מערכת החינוך הממלכתית למערכת אחת המשרתת את שני העשירונים העליונים ומערכת שנייה לכל השאר. בראשונה, הציבורית, החינוך הוא (כמעט) בחינם, ההרשמה היא לפי אזורי רישום, ומספר שעות הלימוד הוא בהתאם לתקצוב הממשלתי. ואילו בשנייה, הציבורית-פרטית, פועלים בתי ספר ומסלולי לימוד הנקראים על שם תיאוריה חינוכית מיובאת, שתפקידה להקנות לרצונם של הורים לברוח מההמונים ארומה אידיאולוגית. הם מתוקצבים על-ידי המדינה אך גובים תשלומי הורים והכניסה אליהם מותנית במיונים.
בתי ספר אלה הופכים את מערכת החינוך לשוק בו שולטת התחרות, שמשחקת כמובן לרעת החלשים, אותם בתי ספר "רגילים" שמתרוקנים אט אט מתלמידים להורים בעלי אמצעים. כך הופך החינוך הציבורי "הרגיל" לברירת המחדל של אלה שאינם יכולים להשתדרג. בדיוק כמו ביטוח הבריאות הממלכתי.
שר החינוך, שי פירון, נכנס לתפקידו בקול תרועה רמה. הוא הכריז על שינוי בשיטת הבגרויות ועל הסרת שוט המדידה והערכה מעל צווארם של מנהלים ומורים. אך האתגר הגדול ביותר של פירון הוא שיקום החינוך הציבורי בישראל. כדי לעשות זאת, חובה לייצר הפרדה ברורה בין חינוך המתוקצב על-ידי המדינה, שניתן בחינם ולא ממיין תלמידים, לבין חינוך מפלה ומדיר שאסור לתקצב. במקום לאפשר בקריצה את קיומם של איים לחינוך מתבדל במימון המדינה, יש להגן על החינוך הציבורי, להרחיב את התמיכה בו ולעודד גיוון וחדשנות אך ורק במסגרתו.
* הכותב הוא מנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית.