בכל פעם מדהים לגלות מחדש עד כמה אנשים שבידיהם הסמכות מתעקשים שלא לשאת במקרים רבים באחריות. עובדים מגלים זאת לפעמים במקום העבודה, כאשר הבוס שלהם נוטה לחלק להם ציונים שליליים בלי הפסקה, להפיל עליהם את האשמה לכל תקלה או טעות אבל לגרוף את כל הקרדיט על דברים חיוביים שעשו; אזרחים מגלים זאת כשראש הממשלה שלהם מפיל את האשמה במצבם הכלכלי או במשבר הדיור על מה שקרה לפני 5-6 שנים או יותר כאילו הזמן עצר מאז מלכת מאז, והוא, בעל הסמכות והאחריות העליונה, יושב בטריבונה, צופה להנאתו בהתפתחות ה"משחק" הכלכלי שהביא את שוק הדיור לאן שהביא.
אתמול הצליח בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, בעל הסמכות ולכן זה שנושא באחריות, להמציא תירוץ די מקורי למשבר הדיור: בגלל שהממשלה הקודמת לקתה בתכנון, ייבשה את המרכז ודחפה את האנשים לפריפריה, מחירי הדירות המריאו אל על. לא הריבית האפסית שדחפה את מחירי הנכסים, לא מונופול הקרקעות של ממשלת ישראל שדחף את מחיר הקרקעות מעלה, לא הכסף השחור שליבה את הביקושים בשוק הדיור - זו רק ההחלטה האומללה, כדברי נתניהו, של יריביו הפוליטיים.
נניח שנתניהו צודק וההחלטה האומללה של יריביו הובילה לסחרור במחירי הדיור. מה בדיוק הוא עשה מאז כדי לתקן אותה החלטה? היה לו די הרבה זמן ודי הרבה כלים תכנוניים כדי לתקן את המחדל כביכול. מה עשה נתניהו? כלום. מנהלים הנכנסים לתפקידם נוהגים להאשים את קודמיהם בכל תחלואי החברה. הם גם נוהגים לבצע מעין "ניקוי אורוות", כדי להראות שהם ניקו את כל הלכלוך שהשאירו קודמיהם ופתחו דף חדש.
במשך 5 שנים ויותר הייתה לנתניהו הזדמנות לנקות אורוות או לנקות את הלכלוך, כפי שהוא מציג אותו. מה היו התוצאות? הנה הן: מחירי הדיור עלו, המריאו, טיפסו, השתוללו, הסתחררו, תקראו לזה איך שתרצו. השאלה היא בכמה? טוב, זו שאלה מורכבת, כי כל עיר, כל אזור, כל שכונה - כל אלה והעליות שלהם. הנתונים הרבים שמתפרסמים ע"י השמאי הממשלתי, משרד האוצר, הלמ"ס ומשרד השיכון מתבססים כולם על קובץ כרמ"ן - קובץ הנתונים המרכזי על עסקות נדל"ן המדווחות למערכות המיסוי בישראל. הקובץ נגיש זה כבר לציבור, אבל עדיין נחשב לא אמין.
מי שמפרסם מדד קרוב יותר למציאות הוא דווקא מכון גזית גלוב לחקר הנדל"ן, המתבסס על מדד הרכישות החוזרות, בדומה למדד קייס שילר בארה"ב. המדד הזה בודק דירות שנסחרו פעמיים בתקופה נתונה ומאפשר לעקוב אחרי אותה דירה כאשר היא מופיעה מחדש בשוק. זה נחשב מדד אמין יותר מזה של הלמ"ס, אם כי גם הוא אינו מושלם (הוא לא בוחן שינוי במחירי דירות חדשות והוא מתעלם משינויים אפשריים בדירה לאורך זמן, כמו שיפוצים וכדומה).
המדד של גזית גלוב החל להתפרסם בשלהי 2012 ומאז מתפרסם מדי רבעון. מי שמעוניין מוזמן לגלוש לאתר המכון ולהתרשם משלל הגרפים והמספרים (הלא מפתיעים): מחירי הדירות עלו משלהי 2007-תחילת 2008 (הקדנציה של נתניהו החלה בראשית 2009) עד סוף 2012 בכ-60%. בשנת 2012 עלה המדד הארצי ב-5% כמעט. העליות הבולטות היו בחיפה והקריות, בשיעור שנתי של כ-7%. בחצי הראשון של 2013 המשיכו הדירות לטפס בשיעור של כ-2% בקירוב, וחיפה כיכבה שוב עם שיעור עלייה של כ-11%. שיעור העלייה הארצי אמנם מתון, אבל הזחילה כלפי מעלה נמשכת. בסך הכול מדובר בטיפוס של כ-70% פלוס-מינוס מתחילת 2008, ובמרכז מדובר בעליות חדות יותר. הקרדיט והאחריות, כמובן, היא של נתניהו: הוא כיהן לאורך כל התקופה כראש ממשלת ישראל.
נתניהו מכיר את הנתונים הללו היטב: יש לו אי-אילו "צריפים", כהגדרתו, בקיסריה ובירושלים, ש"גלובס" העריך אותם בעבר בכ-24 מיליון שקל. על פי הערכות, נתניהו רכש את הווילה בקיסריה ב-2002 ב-5 מיליון שקל. כיום היא שווה כ-14-16 מיליון שקל (הוא אמנם שיפץ אותה) - פי 3 ממחירה המקורי. ולמי הפרחים על עליית השווי המדהימה? לפי נתניהו, יריביו הפוליטיים "אשמים" בזה. לפחות שיודה להם על רווח אישי של כמה מיליונים טובים.
עדי עזרא: מי כאן החזיר
לא פעם ולא פעמיים הקשבנו למנהלים והבחנו בכעס שלהם על מה שקורה בשווקים אחרים או בקרב המתחרים שלהם. תראה, תראה, את החזירים בשוק הזה ובשוק ההוא, את הרווחים המשוגעים שלהם, את תיאומי המחירים השקטים, את הניצול המונופוליסטי, את השכר המפוצץ שלהם. ומה קורה אצלכם בבית, שאלנו. אה, אצלנו יש תחרות לחיים ולמוות, המרווחים דקיקים, אנחנו בקושי צפים מעל פני המים.
אחד מאותם מנהלים הוא עדי עזרא, יו"ר נטו, ספקית המזון הרביעית בגודלה בישראל, שהחטיף לקולגות שלו לפני קצת פחות משנתיים. עזרא מינף את רוח המחאה החברתית כדי לחבוט בתנובה, בשטראוס ובאסם בלי חשבון. הוא התלונן שהרווחים של שלוש הענקיות "חזיריים" ונובעים מהיעדר תחרות. הוא הלין שרווחיהן אפשרו להן לרכוש עוד ועוד חברות קטנות ובינוניות ולחזק עוד יותר את מעמדן החזק ממילא.
"קל להפריד בין החזירים לאלה שאינם כאלה, יש בענף המזון מספיק חברות ציבוריות שהמרווחים שלהן שקופים לעיני כול", אמר עזרא והתכוון מן הסתם לחברה שהוא עומד בראשה, "ניתן לזהות בקלות את הקטגוריות שבהן אין תחרות מספקת לפי הרווחים הגולמיים הגבוהים מדי. אלה הן, ורק הן, החברות שמייצרות את רווחי היתר החזיריים על חשבון הצרכן. בהיעדר תחרות אין שוק חופשי, מעבר לים התגלה 'טעמי' או 'פסק זמן' ישראלי גאה במחיר משפיל. משפיל עבור הצרכן הישראלי".
"הרשת שוב סוערת", המשיך עזרא בציניות, "החרם מתארגן, ההפגנות בדרך, ועדת הכלכלה תתכנס, היחצ"נים ינסחו תגובות, שטראוס תצא במבצע שקר כלשהו - ותשקוט הארץ 40 דקות בערך".
מילים כדורבנות. הבעיה היא שעזרא כנראה סובל מליקויי ראייה. הוא מתקשה להתבונן בעצמו ובהתנהגותו. ראשית, קבוצת נטו צמחה בעצמה באמצעות אין-ספור רכישות כדי להגיע למעמד של ספק מזון המגלגל 2 מיליארד שקל בשנה. נטו לא ממש מוכרת לציבור הישראלי, ודאי לא כמו תנובה, אסם או שטראוס, אבל סביר להניח שכמעט כל בית מחזיק מוצר כזה או אחר של החברה.
שנית, גם בנטו ניתן לזהות בקלות את הקטגוריות שבהן אין תחרות מספקת, בלשונו של עזרא. למשל, סלמון מעושן. למשל, בשר טחון. למשל, דגים טריים. אפשר להניח שהקטגוריות הללו, בדיוק כמו הבמבה ושאר החטיפים של אסם או הקפה הטורקי של עלית, מייצרים רווחים גולמיים ותפעוליים די נדיבים, או כמו שאומר עזרא "חזיריים".
שלישית, הצצנו בדוחות הכספיים של נטו, ולפחות ב-2010 אין לעזרא במה להתבייש: שיעורי הרווחיות התפעולית של נטו, כ-8%, די מתקרבים לתנובה ולשטראוס ה"חזיריות". הם אמנם לא מגיעים עדיין לרמה של אסם, אבל הם די רחוקים ממפגן המסכנות של עזרא. ב-2011-2012 אמנם נחתכו שיעורי הרווחיות, אבל גם הדוחות המפורטים מתקשים להסביר למה זה קרה בחדות כזאת, לבד מההסברים הרגילים של תחרות ועליות במחירי חומרי הגלם הנכונים לכל התעשייה (כמובן, שום דבר לא תלוי ביכולות הניהוליות של עזרא עצמו, אלה תמיד אירועים "חיצוניים" שמשבשים את העניינים).
ורביעית - בהתפתחות האחרונה, קבוצת נטו מנסה להשיג דריסת רגל בקבוצה שתרכוש את אי.די.בי ובאמצעותה גם בחברה הבת שופרסל. אילנית חיות, כתבת השיווק והקמעונות של "גלובס", עמדה אתמול על העסקה הדי-מוזרה הזאת, ואנחנו באים כאן לחזק את דבריה. כיצד קורה שספק המזון הרביעי בגודלו בישראל, שרבע מהכנסותיו מקורו ברשת הקמעונאית הגדולה בישראל, עומדת להיות שותף, אמנם מינורי, באותה רשת - שופרסל. הרי כולנו יודעים איך הדברים עובדים, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל, שבה כולם מכירים את כולם. כל צד יודע מה התפקיד שלו בסיפור, לא צריך לדבר על זה או אפילו לעפעף בעיניים. כולם יודעים איך מסדרים את הקוביות כך ששני הצדדים יהיו שבעי רצון, וכולם יודעים היכן מרוחה החמאה ומהיכן ניתן לסחוט את הרווחים ה"חזיריים".
הדבר המדהים בכל הסיפור הזה הוא התגובה של נטו. "מדובר בטענות חסרות שחר", זו התגובה שניסחו היחצנים של נטו, שעליה ניתן לומר את שאמר עזרא עצמו על מתחריו: העיתונות אולי תרעש, ועדת הכלכלה תתכנס, היחצנים ינסחו תגובות, נטו תצא בהודעת סרק כלשהו ותשקוט הארץ 40 דקות בערך.
אז זהו, שלא. "גלובס" לא ישקוט 40 דקות בערך אחרי שיעטפו בעיתון הזה את הדגים של נטו. אנחנו קוראים, ונחזור ונקרא לפרופ' דיוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים: השמע קול ובטל מיד את העסקה המופרכת הזאת.
תזכורת לרשות המסים: מסרו ל"גלובס" הטבות המס ל-2012
זה קרה השבוע ביום שני, כמה שעות בלבד לפני הדד-ליין, זמן קצר לפני שמהדורות החדשות בטלוויזיה עולות לאוויר. ההחלטה של טבע לשחרר את הרווחים הכלואים רק ברגע האחרון, בצעד דרמטי כביכול מול פני האומה, לא התקבלה כמובן ממניעים ציוניים, כי ציונות ועסקים כבר לא ממש הולכים יחדיו. היא נעשתה, בעיקר, כדי לשרת ולשפר את יחסי הציבור שלה, אחרי שחטפה ביקורת מקיר לקיר בשבועות האחרונים. גם רשות המסים הקפידה לצחצח את המוניטין שלה לאחר שעברה את יעד הגבייה (זו בדיוק הדוגמה להורדת הרף לרצפה רק כדי שיוכלו לעבור אותו) והצליחה "לשכנע" את טבע לשחרר את הרווחים הכלואים. הרי ברור שחוק הרווחים הכלואים נועד בעיקר לטבע, בדיוק כפי שהמסלול האסטרטגי בזמנו (תיקון 60) הותאם למידותיה.
עם זאת, דבר אחד טוב קרה מאז חשיפת הטבות המס על ידי "גלובס", בעזרת בית המשפט, ופרשת הרווחים הכלואים: הציבור מבין טוב יותר איך נגבים, אם בכלל, המסים התאגידיים. מדובר ב"שוק", כמו שוק מחנה יהודה, הכרמל או כל שוק אחר. שוק שיש בו ערבוב מסוכן מאוד בין מאכערים בחליפות, רואי חשבון מהמשרדים הגדולים שמסתובבים כבני בית במסדרונות הרשות ובין גובי המס, שלוטשים עין לעבר המשרה הבאה שלהם באותם משרדים. השומות נסגרות כמו בשוק: זה רוצה כך, ההוא רוצה לשלם כך, ואז "מתפשרים", כי חוקי המס כה מורכבים, כה מסובכים וכה מפותלים שאיש מלבדם אינו מסוגל להבין אותם. הבעיה היא שלהבדיל מהשווקים המפורסמים בתל אביב או בירושלים, שוק המסים התאגידיים מתנהל הרחק מהעין הציבורית, בשם העיקרון הקדוש של "חיסיון", אף שמדובר בכספים ציבוריים לכל עניין ודבר.
הערפל סמיך מאוד בעניינים הללו, בדיוק כמו ההסכם החדש של טבע ורשות המסים. האם אכן טבע תעבור בתחילת השנה הבאה לשיעורי המס החדשים, כפי שניתן היה להבין מהודעתה? האם היא תמשיך ליהנות מהחוק הישן, הכולל 0% מס על המסלול האסטרטגי ותיאלץ לשלם שיעורי מס רגילים על מפעליה במרכז? הרי אי אפשר גם ליהנות משיעורי מס מופחתים לפי החוק החדש ברגע שמסלול הטבה מסוים מתיישן וגם ליהנות משיעור מס שכבר אינו קיים בתיקון החדש לחוק עידוד השקעות הון. האם ייתכן שמסלול הקופקסון, פרת הרווחים של טבע, ישונה למסלול אחר בגלל הציפייה שרווחיו יצנחו?
בכל מקרה, תזכורת לרשות המסים: שומות 2012 אמורות להיסגר בחודש-חודשיים הקרובים. לפי פסיקת השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, בעקבות עתירת "גלובס", הטבות המס של החברות הציבוריות, ובהן טבע, אמורות להתפרסם ברבים (הדיון על החברות הפרטיות אמור להתקיים בעליון). אנחנו מצפים לנתונים בקוצר רוח, כמו לדוחות השנתיים של טבע המפרטים את שיעורי המס המדויקים ששילמה בישראל.
הודעות לעיתונות וחגיגות תקשורתיות מיותרות יכולות להיות מעורפלות, אבל המספרים חייבים להיות גלויים ושקופים. הטבות המס הן לא נחלת רשות המסים או טבע או כל חברה אחרת. הן גם, ובמיוחד, נחלת הציבור.
eli@globes.co.il