הדיון הפילוסופי על דרכו של ההיי-טק הישראלי מעולם לא הגיע לשיווי-משקל. בשבוע שעבר ערך "גלובס" פרויקט סיכום מיוחד סביב "השנה של ההיי-טק הישראלי". מתברר, כי עבור אנשי ההון סיכון המקומיים, 2013 היא שנה מוצלחת ביותר. בתגובה לשאלה "מה נדרש לעשות כדי לקדם את ההיי-טק המקומי" - רוב התשובות נגעו לנגישות ליותר כספים ולחינוך. נקודות בנאליות לכאורה, אבל האם אלה - כספים וחינוך - הם האלמנטים שנדרשים באמת להקמת חברות שיפארו את המשך דרכו של ההיי-טק הישראלי?
מאמר שפרסמה Aileen Lee, פעילה ותיקה בהון סיכון האמריקאי, בבלוג Techcrunch בתחילת החודש (http://techcrunch.com/2013/11/02/welcome-to-the-unicorn-club/), מביא מקבץ תובנות על אוסף של חברות ש"עשו את זה" בשנים האחרונות בארה"ב, ומנסה לגזור את המשמעויות עבור המשקיעים, שעבורם כניסה לחברה מצליחה כזאת היא הגביע הקדוש. על-פי הנתונים שמפרסמת לי, רק 39 חברות שקמו בין השנים 2003-2010 בארה"ב הפכו להיות חברות-ענק, ציבוריות או פרטיות, עם שווי של יותר ממיליארד דולר.
הרשימה - שאותה מכנה Lee בשם "מועדון החד-קרן (The Unicorn Club)", על-שם החיה המיתולוגית - מעלה כמה תובנות, שלעיתים מנוגדות למסרים שמגיעים מהתעשייה, אך הן רלבנטיות להיי-טק הישראלי שחולם על הקמת חברות-ענק כאלה. הנה 3 דוגמאות:
1. כספים - הטענה כי חסרים כספים להשקעות בחברות, מבוססת על כלל-אצבע פרימיטיבי-משהו כי רק אחת מ-10 חברות סטארט-אפ באמת מצליחה. לכן, לכאורה, ככל שיש יותר חברות כך מספר ההצלחות יגדל. ההסתברות הזאת משאירה את המונח "הצלחה" לפרשנות רחבה מאוד. יצוין, כי על-פי ההגדרה שמופיעה ברשימה של Lee, לא מדובר באחת ל-10, אלא בהרבה פחות: הצלחה "אמיתית" מגיעה לסדר גודל של אחת ל-1,500 בערך.
הנתון המעניין הוא - מה מניע את הקמת אותן החברות. מתברר כי הקשר בין היקפי הכספים הזמינים להקמת חברות (ובעיקר השקעות הון סיכון) לבין הצלחה, נכון באופן חלקי. בעוד שקיימת התאמה כלשהי בין היקפי ההון סיכון שהושקעו בארה"ב בכל שנה לבין מספר החברות המוצלחות שקמו באותה השנה, הקשר בין היקפי הכספים לבין מידת ההצלחה של החברה בהמשך הדרך, אינו קיים כמעט.
החברה המצליחה ביותר של התקופה היא פייסבוק שנוסדה ב-2004, שנה די בינונית מבחינת זמינות כספי הון סיכון. גם שנות הפריצה של פייסבוק, 2008-2009, לא היו שנים חזקות מבחינת זו. שמות אחרים מובילים ברשימה - LinkedIn, נוסדה ב-2003; Workday, נוסדה ב-2005; וטוויטר, שנוסדה ב-2006 - מוכיחים כי היקפי ההון סיכון הזמינים, אינם מעידים על היקפי ההצלחה וכי איכות ההשקעה חשובה בהרבה מכמות הכספים הזמינה לחברה.
2. חינוך - הצורך להשקיע בחינוך חוזר על עצמו בכל התייחסות לעתיד ההיי-טק הישראלי. חינוך טכנולוגי כמובן, אם אפשר אז כבר בתיכון, ובוודאי באקדמיה. אך האם זו אינדיקציה להקמת החברות? הסטטיסטיקה מארה"ב מעידה שלא בוודאות. אמנם שני-שלישים מהיזמים שהובילו חברות גדולות היו באוניברסיטאות המובילות בארה"ב (Ivy League); אך גם לאלו שלא סיימו קולג' יש נוכחות נכבדה ברשימה, בשמונה חברות, שלוש מתוכן בין המובילות, ובהן פייסבוק וטוויטר לדוגמה.
3. מוצרי צריכה או תשתיות מחשוב - רוב החברות (60%) ברשימה מספקות פתרונות לצרכן הסופי (כגון פייסבוק, טוויטר ו-Pinterest), אבל היחס בין השקעה-תשואה ברשימה מעיד כי לחברות שמספקות טכנולוגיה לתשתיות מחשוב, יש עדיפות ברורה. חברות "התשתיות" הניבו למשקיעים החזר ממוצע של פי 26 על ההשקעה בהן, לעומת החזר של פי 11 בחברות שפונות לצרכן הסופי.
בשנים האחרונות ישנה תחושה בישראל כי הסטארט-אפים המקומיים פיצחו את מודל החדירה לעולם הצרכני (לפחות באופן חלקי); ומכאן שהקמת והפעלת חברות-ענק מקומיות יבואו הרבה יותר בקלות. אולם הסטטיסטיקה מראה כי הריצה לחברות בתחום הצרכנות אינה בהכרח משתלמת ודורשת השקעה מהותית בהרבה.